[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרולוג

"אין קץ לנפלאות, אבל נפלא מכל הוא בן-אנוש:
כולם, כולם נופלים ברשת תבונתו.
כי פלא הוא אנוש,
סופה לא תחרידנו, לא ידע מורא -
ורק בנשוב המוות - אין-אונים יכרע."


זאת הייתה דממה מוחלטת, אך עם זאת גם מאולצת; שתי האחיות הביטו
זו בזו, ועיניהן אמרו את המילים. המילים שהביעו צער, סבל
פנימי. המילים שהן עייפו מלהגיד אותן, כשאת האחרות לא היו
מסוגלות.  ובדקות שבהן לא הביטו זו בזו, היו יושבות על מדרגות
האבן, ידיהן משולבות, מביטות בהשתקפותן על חלונות ההיכל.
יושבות, מביטות ודומעות. היו חסרות שם עוד שתי דמויות כדי
להשלים את הסצנה; הן ידעו זאת. בפעמים הקודמות הם היו שם ביחד.
ארבעתם. כעת הן היו היחידות, בעוד אחיהן היו לא יותר מאשר צללי
זיכרון, עומדים מאחוריהן.

אף אחת מהן לא יכולה הייתה להוציא את אותו המראה מהזיכרון: שני
האחים, שהיו בעבר חברים בלתי נפרדים, עומדים זה מול זה עטורים
בחליפות שריון, אוחזים בידם חרבות, שלופות בצורה מאיימת; ופחות
משעה לאחר מכן, שניהם שוכבים על האדמה הקרה, מתבוססים בדמם. זה
אולי היה נדמה כזיכרון רחוק, אך הכל התרחש לפני פחות מעשרים
וארבע שעות. אבל עדיין, עבר זמן רב מאז בילו כל הארבעה ביחד.
עכשיו, כבר לא נותר שום סיכוי; פוליניקס ואטאוקלס היו מתים,
והן, האחיות, נותרו לבד עם כאבן, והזיכרון אותו ראו מחלון
הארמון הגבוה.

"הוא יבוא עוד מעט." קולה הנאנח של אנטיגונה הפר את השתיקה,
שנמשכה זמן רב.  איסמנה השמיעה קול שנועד לומר ששמעה, והיא
יודעת.
"מה קרה?" אנטיגונה הפנתה את מבטה לאחותה, מביטה עמוק בעיניה,
אף שהן לא בדיוק הישירו אליה מבט. "את היא זו שתמיד נכרכה
אחריו."
"כן, נכון... אני לא חושבת שזה אישי נגדו, אני פשוט לא מרגישה
מסוגלת לראות אף אחד עכשיו."
"אני חושבת שאני מבינה אותך בקשר לזה... אבל, אני גם לא רוצה
לראות אותו יותר. עד יום מותי." אמרה אנטיגונה, מרירות מזדחלת
לקולה.
איסמנה פקחה עיניים תוהות. "למה את מתכוונת?"
"בדיוק כמו שזה נשמע," אנטיגונה קמה ממקומה על מדרגת האבן. היא
הושיטה יד לעזור לאחותה לקום, והעבירה יד בפיזור נפש על שמלתה
הלבנה, כשעיניה חולפות במהירות על פני כל מטר בהיכל האבן הענק,
מוודאות שאף אחד אחר לא נמצא שם איתן, "בואי איתי."
איסמנה לא התנגדה, למרות שפניה הראו שהיא מבולבלת, לא מבינה מה
אחותה רוצה לומר; אנטיגונה לא הסתירה ממנה לעולם דבר. מהדחיפות
בקולה, הבינה איסמנה שזהו דבר חשוב. היא מעולם לא נלחצה סתם.

גם הרחבה הגדולה שהקיפה את הארמון הייתה ריקה. לאף אחד לא
הייתה סיבה להימצא בחוץ,  כשבעוד דקות ספורות בלבד יתחיל נאומו
של המלך החדש.
קראון, דודן של אנטיגונה ואיסמנה, שעלה לשלטון לאחר מותם של
היורשים. אותו אחד שהכניס מרירות לקולה של אנטיגונה.
אנטיגונה התיישבה על ספסל אבן מרוחק, במקום מוסתר מהשמש,
איסמנה מתיישבת לידה. עיניה התעכבו זמן רב על הצמחים והעצים
המקיפים אותן. לקח זמן עד שהיא התחילה לדבר.
"לא רציתי להגיד לך את זה קודם, כדי לא להדאיג אותך," פתחה
אנטיגונה. "אני מניחה שלא שמעת את זה קודם... בגלל הכעס שזה
ייצור הוא רצה לשמור את זה בסוד לפני שיצא בהכרזה רשמית."
"הוא?" שאלה איסמנה, שלמרות שידעה רצתה להיות בטוחה בדבר.
"קראון," פלטה אנטיגונה.
"מה הוא רצה להסתיר?" שאלה איסמנה, בהלה נכנסת לעיניה.
אנטיגונה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הבעת פניה של איסמנה
כשאמרה בלחישה: "הוא לא מתכוון לקבור אותו."
"מה?"  נחרדה איסמנה.
"הוא לא מוכן שיקברו את פוליניקס. והוא יטיל עונש מוות על כל
אחד שינסה."
"הוא... השתגע?"
"לא, אני חושבת שלא. הוא תמיד היה כזה."
"לא נכון," אמרה איסמנה, עדיין מבוהלת. "ממש לא... בטח יש לו
סיבה כלשהי... אני מכירה אותו, הוא לא היה אומר את זה סתם..."
"עם סיבה או בלי סיבה, הוא יוצא נגד צו האלים. זה אח שלנו. גם
אם הוא בגד בנו, בעיר, באח שלו - שום דבר לא אמור למנוע מאיתנו
לחלוק לו את הכבוד האחרון שמגיע לו." אנטיגונה אף היא, נשמעה
מבוהלת ולחוצה. היא קמה מספסל האבן, והחלה לפסוע הלוך חזור,
כדי להוציא את התסכול שחשה, נכנסת ויוצאת ממעגל הצל אל שלולית
האור ובחזרה.
איסמנה הייתה מבוהלת ומבולבלת. היא לא הבינה עדיין את המניעים
של דודה, אבל זה לא שינה את העובדה שמה שהוא רוצה לעשות לא
שפוי, לא מתקבל על ההיגיון. והיא גם הבינה למה אחותה חותרת,
והבינה מדוע הסתירה ממנה את זה עד עכשיו, עד שהן יימצאו לבד.

"עכשיו," אמרה אנטיגונה, "את לצדי?"
איסמנה ידעה שזה יגיע, אך לא הצליחה לבטא בשפתיה את התשובה
שאותה ידעה שהיא צריכה לומר. למרות שהיא ידעה שאנטיגונה
צודקת.
"אני... אני... לא יכולה לעשות דבר...."
"כן, את יכולה. את ואני, שתינו... יכולות לצאת ולקבור אותו."
"ולהמרות את צו המלך?!" איסמנה נעמדה אף היא, נושמת במהירות.
היא לא יכלה להאמין שאנטיגונה באמת מסוגלת לעשות דבר כזה -
ולסכן לבטח את חייה.
"הוא אח שלנו," אמרה אנטיגונה. "בשבילו אני מוכנה לעשות הכל."
"גם למות?" קראה איסמנה. השתרר שקט. ציוץ ציפורים נשמע מבין
העצים, מצטרף לתשובתה החלושה של אנטיגונה.
"כן... גם למות."

איסמנה קרבה אליה, אוחזת בכתפיה, מביטה בעיניה. "אל תעשי
שטויות. הוא יהרוג אותך. אני מבינה אותך, לחלוטין, אבל אנחנו
לא יכולות לעשות כלום. הקשיבי לי!" היא אמרה בתקיפות, כאשר
ראתה שאנטיגונה איננה מקשיבה לה, ואף אינה נמצאת איתה בקשר
עין. "את... את לא יכולה לעשות את זה. אני לא אתן לך לפסוע ישר
למוות שלך, כשהוא לא הכרחי-"
"לא הכרחי?!" אנטיגונה נחלצה מאחיזתה של אחותה, נרתעת לאחור.
"זה אח שלנו שאנחנו מדברות עליו! כן, אטאוקלס ייקבר, בהלוויה
מלכותית; זה בטוח. את מוכנה לתת להם להשליך את פוליניקס לכלבים
בעוד את עומדת שם ושותקת?!"
"לא, אבל, אני-"
"טוב. הבנתי, תניחי לזה. לא חשוב." אנטיגונה פלטה אנחה מיואשת,
"אני אעשה את זה לבדי."
"אנטיגונה-"
"אם אמות - אמות. לפחות אדע שעשיתי את המוטל עליי... עמדתי
בחוק האלים."
דמעות עמדו בעיניה של איסמנה. בעינה רוחה ראתה את אנטיגונה
מובלת למוות. ראתה את עצמה, נשארת לבד, עומדת על קברם של בני
משפחתה. לא יכולה להחזיק מעמד יותר, היא נפלה על הקרקע.
"אני... רק לא רוצה שתיפגעי..." היא לחשה, דמעות שוטפות את
לחייה.
"את דואגת סתם." אנטיגונה נשמעה קרה, מרוחקת, אך בכל זאת כרעה
לצידה ועזרה לה לשוב ולעמוד על רגליה. "בחרת בדרך שלך. תביני,
שלי כבר לא אכפת למות, כשהאפשרות השנייה היא להמשיך ולחיות את
חיי באשמה, בחרפה..."
איסמנה התרוממה וחיבקה את אחותה. "אז לכי. אם את בטוחה שזה מה
שאת חפצה בו. רק דעי, שאין חזור מהדרך שלך, והיא מובילה רק
לכישלון."
"אני אגן על מי שאהבתי. זהו אינו כישלון. אם אמות אנוח לצידו,
ולכן אמות בלב שלם." אנטיגונה מחתה את דמעותיה של אחותה, ובלעה
את הגוש שעמד בגרונה.
"היי שלום, אחותי."
"תיזהרי, אנטיגונה. אני אחכה..."

והן נפרדו, כל אחת לדרכה; אנטיגונה, אל זירת הקרב, אל ראש
הגבעה - ואיסמנה, שעלתה לחדרה בארמונו של קראון כדי לשבת
ולבכות על גורל אחותה.



פרק I

"וחוק-עולם הוא שם
לכל ילוד-אדם:
אשר ירום לבו - בעוונו ישפל.
"כך, עבד לכזב,
אל קצו יקרב.
קרוב קצו לבוא: כחציר ימיו."

קראון ישב בתוך האולם הגדול והמפואר ביותר שבארמונו, בעודו
מקשיב בחצי אוזן לשירת המקהלה שהדהדה בחדר בהרמוניה מכשפת כמעט
בין קירות האבן. קראון העריך אותם מאוד; המקהלה הורכבה מהאנשים
הזקנים והחשובים ביותר בעיר, והוא היה גומע את דבריהם בדרך
כלל, אבל באותו זמן דברים אחרים, חשובים יותר, העסיקו את
מוחו.
הם שרו באותו רגע על הניצחון האחרון, הניצחון בקרב מול ארגוס,
הניצחון שהביא לו את הכתר לאחר מות היורשים.  אבל הוא ידע,
שמאותו רגע הוא אחראי לניצחונות הבאים, וכדי שהם יגיעו אסור לו
לטעות עכשיו. למרות שידע כמעט בוודאות שכל התנאים משחקים
לטובתו, עדיין יכול היה לחוש את ליבו דופק.
בעוד כמה רגעים הוא יישא את הנאום הראשון שלו מול האנשים
החשובים ביותר באזור. אסור לו לעשות אפילו טעות אחת, ולו הקטנה
ביותר. הוא התכונן לזה הרבה: אין סיבה שטעות כזאת תקרה. לא,
אין סיכוי.

"מלכי?"  הקול העדין העיר את קראון ממחשבותיו. כשמיקד את
עיניו, שבהו עד עכשיו בזקני המקהלה, ראה את אחד ממשרתיו רוכן
לצידו. "מלכי, קראו לך."
רק אז שם קראון לב שהמקהלה מזמן פסקה משירתה. עיניהם של כולם
היו נשואות אליו. הוא בלע את רוקו, וחייך כאילו לא קרה דבר.
אז, הוא קם מכיסאו ונעמד על המדרגה עליונה, כדי שיוכל להשקיף
על כולם ושכולם יוכלו לראותו.
ממקומו, היה יכול לראות גם את בנו, היימון, שעמד מאחור,  קרוב
לדלת האלון הגבוהה והכבדה שהובילה מחוץ לאולם. כשיצר איתו קשר
עין, היה יכול לראות את היימון מחייך חיוך שנועד לאחל לו,
לאביו, הצלחה. קראון כחכח בגרונו.
"בני עמי," פתח בסמכותיות. "אני שמח לבשר לכם, כי
ספינת-הממלכה, אשר חשבה להישבר בסערה, הונחתה סוף -סוף, בחסד
האלים, אל חוף מבטחים. כינסתיכם כאן הבוקר, בחירי העם, כי
נאמנותכם איתנה כצור; כבר הוכחתם זאת אין-ספור פעמים בעבר,
כשהבעתם אותה כלפי ליוס וגם כלפי בניו עד לרגע מותם. וכעת אני,
שאר-בשרם, ירשתי כעת כס-מלכות, שרביט וממלכה."
קראון נעצר, ובחן את פניהם של העם הנמצא איתו ומאזין לו. והם
אכן האזינו, הוא ראה זאת על פניהם. לא היה נראה שיהיו לו בעיות
בהמשך.
"ברור לי, כמובן, כי אין שליט אשר יזכה לנאמנות עמו - נאמנות
ללא סייג - עד שיוכיח שהוא ראוי לה. אך למרות שאינני הוכחתי
לפניכם, אבקש את נאמנותכם בעניין לא פשוט; רק בהתנהל
ספינת-הממלכה לבטח, תיכון ידידות של אמת. ספינת ממלכתנו אמנם
נחלצה, אך כעת אני רואה כיצד מתקדמת לעבר שרטון, פגע-רע, ולבי
רוחש רק בוז למנהיג מוג-לב, הרואה סופה קרבה ולא עושה דבר
למונעה."
הוא יכול היה לראות אותם זזים במקומותיהם, וראה שהם אינם
מבינים עדיין מה הוא מנסה לומר להם. אבל הוא שמח. הוא ידע שהם
יקשיבו לו. הדימוי של הממלכה לספינה היה מתאים, כעת הם יהיו
נאמנים לו.
והוא המשיך לדבר. והמשיך, את כל הנאום הארוך ששקד עליו במשך
שעות בלילה האחרון. עיניהם היו נשואות אליו, אך הוא ניצב היה
במקום אחר. נאומו נשא אותו למקומות אחרים, עד שכשהגיע לשורה
החשובה ביותר בנאומו, היא זרקה גם אותו חזרה למציאות.
"איש לא ירומם את טובת הפרט בדרך שבה תסכן את טובת הכלל. ואני
אעשה כל שביכולתי כדי למנוע פגיעה בממלכתנו. איש אשר יעשה זאת
- יסכן את נתיניי, את ממלכתי - לא יזכה לדבר.
"בדרך זו, אני חותך את דינם של בני אדיפוס, נסיכי הממלכה!"
קראון עבר כעת לטון תקיף. הוא לא היה מוכן שיערערו עליו
בעניין, אז היה חייב להראות סמכות. כעת אף אחד כבר לא נע
במקומו. הם עמדו שם, קפואים, מחכים למוצא פיו. הם לא היו
צריכים לחכות.
"אטאוקלס, אשר נפל כגבר על מזבח עירו, שהגן על עירנו זו בחירוף
נפש מפני התקפת האויב - יזכה לקבורת מכובדת - קבורה הראויה
לגיבורים, קבורה כדין נסיך אשר נפל במערכה. כל הכבוד והייקר
שהוא ראוי להם, יינתנו לו.
"ואילו פוליניקס! פוליניקס אשר בגד בנו, אנשי עירו, פוליניקס -
אשר ביקש לשפוך דם מדמו, לשבות את משפחתו, לחלל את קודשי עמו -
לא יקבר!"
טונו, התקיף זה מכבר, של קראון, נשמע תקיף עוד יותר - אם הדבר
אפשרי. "אף אדם, אף אדם, לא יקבור אותו. אף פה לא יספיד אותו.
קבורת כלב מגיעה לו, נבלתו תושאר בשדה - מאכל לחיות ועופות
השמיים. זהו הדין המגיע לבוגד. בוגד, שפגע בממלכתנו."
הם התלחשו. חלקם נשמו בחדות, מה שאמר עכשיו היה, לפי ראות
עיניהם של רבים מהם- עבירה על חוקי האלים.
"אבל, מלכי-" נשמע קול אחד מהאנשים שדיברו. קראון לא היה צריך
לקטוע אותו: הוא השתתק מעצמו, באותה מהירות שהגיע. ולכן קראון
היה צריך להסביר את עצמו. "אני בטוח, שגם האלים לא יאשרו פגיעה
שכזו בנו, בממלכתנו היקרה," אמר, "ולכן זוהי מצוותי; וכל עוד
אני כאן, לא אתיר לאיש להפר אותה. כל מי שיסייע לבוגד, ייחשב
בוגד בעצמו וגורלו לא יהיה שונה. זו תהיה דרכנו מעתה."
המלמולים חזרו. קראון יכול היה לנשום לרווחה. הוא אמר את שלו.
הם, כפי שזה נראה, קיבלו זאת. ואז קם ראש המועצה - מועצת
הזקנים - ממקומו.
"אם זוהי מצוותך, קראון בן מנויקס, לך החוק והשלטון. נתמוך בך,
עד הסוף."
"זוהי מצוותי, וכך תעשו." אמר קראון בתקיפות. "כבר הצבתי
שומרים לצד הגופה, כדי לוודא שהיא תקוים."
"טוב, מלכי. אתה מקדיש תשומת לב לכל פרט ופרט." נשמע קול אחר.
קראון חייך.
נאמנותם הייתה שלו, מעתה. והוא יעשה הכל, הכל, כדי שתישאר
שלו.



אנטיגונה מיהרה והתחבאה מאחורה חומת האבן הענקית; מולה, קצת
אחרי צידה השני של האבן, עמדו השומרים שמאחוריהם נמצאה גופתו
של פוליניקס.
היא ראתה את הגופה, ודמעות עמדו בעיניה, אך היא לא יכלה לעשות
דבר. היא הביטה בשומרים שהופקדו לשמור על גופת אחיה, וחשה את
השנאה עומדת בתוכה. אבל היא לא יכלה לעשות דבר, ולכן ישבה שם,
מוסתרת, וחיכתה שיתחלפו המשמרות.
שעה שלמה היא נמצאה שם, עצביה מרוטים, מוסתרת מאחורי גדר האבן
האחרונה בקצה העיר, המקום הכי קרוב לשדה בו התרחש קרב הדמים
שבו נהרגו האחים. אותו מקום בו פוליניקס ייקבר, אם תצליח. זהו
גורל נורא, זה נכון, אבל היא ידעה שהיא חייבת לקבור אותו, ויהי
מה. לכן, מרגע שראתה את השומרים מתרחקים, זמנה היה קצר, והיא
עשתה כל מאמץ כדי להצליח לעמוד בו. היא התקרבה אל הגופה
במהירות, דמעותיה עדיין עומדות בעיניה, וניסתה נואשות לגרד מעט
עפר מהקרקע הקשה כדי לזרות על גופת אחיה המת, עפר שהתערב
בדמעותיה, שלא הפסיקו לזלוג אף לא לשנייה.
ואז, שניות מעטות לפני שהשומרים חזרו, היא הסתלקה משם.



"אדוני המלך!" נשמעה צעקה משמאלו. קראון הסתובב, מנסה להבין מה
כל-כך דחוף שדורש הפרעה כזאת לזמנו של המלך עם עצמו. עד עכשיו
הוא ישב ושוחח עם ראש מועצת העם, בעיקר על הצווים המלכותיים
שהתכוון ליישם - עד שהצעקה שהגיעה לאחר פתיחת דלת החדר הפריעה
להם. ואז הוא ראה את הזקיף שנכנס, כולו מבוהל כאילו רוח רפאים
רודפת אחריו.
"מה בפיך?" שאל קראון בטון קשה, מתעלם מבהלתו של הזקיף, "ודבר
לעניין."
"א -א- אני-" הוא גמגם כתשובה.
"רגע, אתה לא זה שפיקד על המשלחת ששומרת על הגופה?" אמר קראון,
מצמצם את עיניו, ונימת קולו הראתה באופן ברור שהוא מתחיל
להתרגז. הוא ניסה נואשות לשלוט בה.
"אני הוא זה," אמר הזקיף. "אנא, אדוני המלך, הקשב... זה
נורא-"
"פתח פיך."  ענה לו המלך בחשד. דחף עז לצעוק על האיש עמד בו,
אך הוא עמד שם בפנים חסרות הבעה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו
אירוע כזה ביום הראשון למלכותו.
"האיש המת - פולינקס..." הזקיף עצר, מאבד את עשתונותיו. כל
אותו הזמן קראון המשיך לעמוד שם, בפנים חתומות, מחכה למוצא פיו
של המגמגם.
"שם בשדה - מישהו... עפר יבש על הגוויה הנמקה!"
הזקיף שוב השתתק. קראון לא זז, למרות שהיה מבוהל. הוא לא יאבד
את הכבוד שנותר לו. הוא ישתוק, ויגיד אחר-כך את מה שצריך.
"מישהו ערך טקס קבורה למת, ונעלם..." אמר הזקיף לבסוף. אם
קראון היה מבוהל ממה שקרה, הוא לא הראה זאת. גם הזקיף היה
מבוהל - בעיקר בגלל התנהגותו של קראון. אבל בשונה ממנו - הוא
כן הראה את הבהלה בכל תנועה מתנועות גופו. הוא התנועע בעצבנות
במשך כל אותה שתיקה ארוכה ובלתי מוסברת של קראון, שמדד את
המילים.
"ומיהו האיש אשר העז להמרות את פי?" אמר קראון, בקול שקט עד
אימה.
"אני נשבע לך, אדוני המלך, אינני יודע דבר!" פלט הזקיף בבהלה,
מפחד שמא האשמה תדבק בו בסופו של דבר, אמר והוסיף: "עליך
להאמין לי! לא הייתי עושה את זה!"
קראון שוב לא הגיב, רק עמד שם, עיניו נעוצות בזקיף, שהרגיש לא
נוח וניסה להסביר את עצמו: "זה קרה בחילופי המשמרות! מהיר
כל-כך, לא שמנו לב - ולא נותרו שום עקבות בשטח, שום סימן חיים!
ויותר מזה... זה אפילו לא היה קבר של ממש! רק שכבה דקה של חול,
לכסות את חרפתו! נבהלנו כל-כך בראותנו את זה, כל אחד האשים את
רעהו... היינו מוכנים לעבור באש, להישבע בשם כל האלים-"
"האלים..." קראון שמע את ראש המועצה שישב מאחוריהם; הוא כמעט
שכח שהיה נמצא שם. "אולי זהו מסר מהאלים..."
"די!" קרא קראון, מאבד מעט מן האיפוק שניסה לשמור לעצמו.
"שוטים!  מחשבה מגוחכת. האם לדעתך יחונו האלים גופתו של בוגד?
למה אתם סבורים כך? הוא זמם לבזוז את היכלם, לשרוף את צלמיהם!
למה ירצו האלים לחלוק כבוד לאדם כזה?!"
"אמת..." אמר ראש המועצה והשתתק. ושוב, השתרר שקט בחדר, עד
ששוב אמר הזקיף בקול מפוחד. "אבל, זה לא אני! אני נשבע, בכל
היקר לי!"
"תן לי סיבה אחת להאמין לך," אמר קראון, שוב מנמיך את קולו
לטון מאיים. הזקיף נרעד. "הוכח לי שזה אינו אתה, שלא שיחדו
אותך לעשות זאת, או כל סיבה אחרת שלא הייתה לך. אם זהו איננו
אתה - הבא לי את האשם האמיתי."
הזקיף בלע את רוקו בקול.
"הבא לי אותו, או שגורלך יהיה כגורל זה שעליו הוצבת לשמור."
הזקיף שתק.
"אני את שלי אמרתי. צא מכאן, ולך הבא לי אותו. אל תחזור עד
שתעשה זאת, או שחי אדוש את בשרך."
הזקיף החווה קידה ויצא, גופו רועד.
וכשיצא מן החדר, נשען על הקיר, רועד, תוהה מה יהיה גורלו מעתה
ואילך.



וקראון לא ידע. לא היה לו מושג, ולכן הוא לא האמין - כשהזקיף
חזר, מאושר, כמה שעות מאוחר יותר, מוביל עימו את אנטיגונה.



פרק II

"הו, נערה, גם הון-עתק וגבורת-מלחמה,
חומה בצורה וצי מהיר כרוח-
לא ימלטו אדם משבט הגורל!
מכי מגור וסנורים - גם עליהם
כבדה יד הגורל, וגם עלייך, בת."

"תוריד ממני את הידיים שלך," פלטה אנטיגונה, מנסה להיחלץ
מאחיזתו החזקה של הזקיף. היא ידעה שזה מגיע לה, אך לא יכלה
לקבל זאת על עצמה. שוב ושוב היא ניסתה להשתחרר, ללא תועלת של
ממש.
היא ראתה את פרצופו של קראון, כשראה אותה מובלת כך, כשחזר
מסעודת הצהרים שלו. ראתה את הבעתו המבולבלת, המבוהלת, כשלבסוף
הבין.
הוא לא האמין, כמובן; לא האמין שמבין כולם, אחייניתו היא זו
שהפרה את מצוותו.
אז הזקיף סיפר לו: איך כשחזרו למשמרת ראו אותה מגיעה לשם, מכסה
שוב את המת בחול לאחר שהם, לפי מצוות המלך, הוציאו שוב את המת
מקברו. איך מבלי מילים ניסכה עליו את היין, מול עיניהם. הם
סיפרו הכל - את בכיה, את קללותיה. את העובדה שלא הכחישה שום
קשר.
הבעת פניו של קראון הפכה באיטיות, עם כל מילה, מבלבול ובהלה
להבעת פנים חמורה, שהיא מעודה לא ראתה אצלו. היא השפילה
עיניה.
"האם זה נכון?" שאל, קולו מאיים.
"כן, זה נכון." היא אמרה בקול נמוך ועיניים מושפלות.
"את לא מכחישה?"
"לא, אני מודה בכל."
"אתה חופשי ללכת." אמר קראון לזקיף, שהבעת אושר פשטה על פניו
בעודו מתרחק.
אנטיגונה הרימה את ראשה, כשקראון פנה אליה שוב. "וידעת על
האיסור?"
"ידעתי," ענתה בקצרה, על פניה מבט נחוש. ניצוץ חדש עלה בעיניה
כעת, כשנאלצה להגן על עצמה.
"ולמרות שידעת, העזת להפר את החוק?"
"כן, העזתי," אמרה, ואז הוסיפה "זהו אינו צו האלים."
עיניו של המלך נפערו. "לא? האם תעזי להכחיש שהאלים בחרו בי
כמלך?"
"לא, לא אכחיש. אבל זה שנבחרת לא נותן לך כוח מולם. עצמתך כאין
וכאפס מול האלים ומול חוקיהם. וחוקיהם אמרו -לקבור את המתים.
אתה רוצה להרוג אותי - אז הרוג. אני אמות בלב שלם, קיימתי את
מצוותם של האלים. הקשבתי להם, ולליבי. שלא כמוך."
"הו, הקשבת לליבך?"
"הקשבתי לליבי, שלולא הייתי קוברת את אחי לא היה נותן לי מנוח.
אתה צוחק עליי, דוד? חושב שמעשי מעשי איוולת הם? לפי ראות
עיניי, הכסיל שופט אותי כאיוולתו."
קראון גיחך. "האם הינך יודעת שלו לא היית אחייניתי, היית כבר
מוצאת להורג בשנייה זו?"
"אני אוצא להורג בכל מקרה, הלא כן?"
"כן..." מלמל קראון, מפנה אליה את גבו. "את, ואחותך עימך."
אנטיגונה לא השפילה עיניה. היא עמדה שם בגו זקוף, והביטה
בקראון במצח נחושה. אך הוא רק גיחך, למרות שאף הוא לא מצא את
העניין משעשע כלל; הדבר שחשש ממנו ביותר קרה, ובצורה הנוראית
ביותר.
הוא עומד להוציא את שתי אחייניותיו להורג.
"אז מה, תהרוג אותנו? את שתינו?" אנטיגונה המשיכה.
"כן." ענה קראון בתקיפות.
"זה כל מה שאתה חפץ בו? להרוג אותנו?"
"כן."
"אז תעשה את זה כבר."
קראון לא ענה.
"כל מה שאני אגיד לא ישנה את דעתך. כל מה שאחרים יגידו - למרות
שהם בוודאי מסכימים איתי - לא יגרום ממך להתחרט על דבריך. אז
תעשה את זה כבר." קראון יכול היה לזהות טירוף בקולה.
"העם תומך בך, לדעתך?" אמר קראון בזלזול מופגן.
"הוא תומך בי בכל לב. העם היה מריע לי גם בגלוי אם הם לא היו
מפחדים ממך. הו כן, זולת המלך - מי יעז לעשות ולומר ככל העולה
על רוחו?!"
"אולי," אמר קראון, "אך את היא האשמה, והם חפים מחטא. את מרדת
בי, ובגלוי. זהו חטא שעונשו מוות."
"אין זה אשם ואין זה חטא לתת כבוד למת, ובמיוחד לא כשהמת הוא
אחי."
"ואחיך הזה בגד באחיו האחרים! קם על ארצו, על אחיו!" קראון החל
לאבד משלוותו. "התמיכה שלך בו איננה מגיעה לו, אינך רואה
זאת?"
אנטיגונה הייתה זו שלא ענתה כעת.
"את הבאת זאת על עצמך, אנטיגונה. בקרוב, תתאחדי עם אחיך זה,
בשאול תחתיות."
"אם עליי למות עכשיו, בטרם בוא יומי, יבורך הדין. חיי אינם
חיים בתוך מלכות הרשע." אמרה אנטיגונה, והפנתה למלך את גבה כדי
לא לראות אותו יוצא מכליו, וגם כדי לא לראות את אחותה הבוכייה
שנכנסה זה עתה לחדר, מוקפת בשומרים.



"איסמנה." אמר קראון בקרירות, כמעט צועק.
איסמנה עמדה שם, פניה ועיניה האדומות מדמעות מושפלות, לא מעזה
להביט בפניו של המלך, שבעבר היה דודה האהוב. היא אכזבה אותו;
היא אכזבה את עצמה. אבל עכשיו נפקחו עיניה, והיא הבינה הכל.
היא ידעה מה עליה לעשות.
"עני לי איסמנה!" קרא קראון בכעס, בעוד היא מתכווצת באחיזתם של
השומרים.
"כן..." היא אמרה בקול חלוש וצרוד.
"האם היית שותפה לפשע נתעב זה?"
"כן, אני שותפה." אמרה איסמנה, מרימה את פניה וקולה. קראון
כעס, כמו שלא כעס אף פעם בחייו.
אנטיגונה שמעה זאת, את קולה הכואב, והסתובבה כדי לזעוק אל
אחותה. "לא, איסמנה, אל תחטאי לאמת. אינני רוצה את תמיכתך, ואת
אינך עשית דבר."
"לא, אחותי. סוף-סוף הבנתי את דברייך. הבנתי הכל. הרשי לי למות
איתך, לשאת עמך בעונש!" היא זעקה.
אנטיגונה השיבה לה בקול קריר.
"אני עשיתי זאת," אמרה, "ולא משנה מה תאמרי - זה לא ישנה את
העובדות."
"אל תדחי אותי, אנטיגונה," זעקה איסמנה בכאב, "אין לי סיבה
לחיות כשאת לא כאן!"
"הצילי את נפשך, איסמנה," אמרה אנטיגונה, מתעלמת מאחותה, מפנה
שוב את גבה. "את בחרת בחיים, ואני במוות. חלקי עם המתים כעת."
"אבל..." איסמנה השתתקה. קראון צחק פתאום.
"אין טעם, אנטיגונה. שתיכן תוצאו להורג. חיי שתיכן תמו כאשר
הודיתן בפשע. שתיכן תוכנסו עתה למאסר." קראון קרא וסימן זאת
לשומרים, שהנהנו לאישור.
אז איסמנה השתמשה במוצא האחרון שיכלה להעלות על דעתה ברגעים
אלה. בעוד השומרים מובילים החוצה אותה ואת אחותה, היא זעקה.
"אבל קראון, היא ארוסתו של בנך!"
קראון שמע זאת, ומשך בכתפיו. נשים... לא כאלה נדירות. תמיד
אפשר יהיה למצוא עוד אחת. אחת טובה יותר.
הוא לא היה מתיר לבנו אישה מרדנית כזאת. נו באמת, אנטיגונה.
קראון יצא מהחדר בעקבותיהם אל המדרגות, והתבונן בשתי הנערות
הנגררות בכוח וצחק שוב, מכיוון שלא מצא דבר טוב יותר לעשות.
אנטיגונה הרימה שוב את ראשה כדי להתבונן בו צוחק, אבל אז
המדרגות התעקלו והם איבדו קשר עין.



פרק III

"לאהבה - הו, למנצח!
קשה כשאול, עזה כמוות!
מלא-כל-הארץ תפארתה:
בכל תמשול, לא תחמול
על בן-אלמות ואנוש."

הן ישבו שם שתיהן, נשענות על הסלע הקר. אחת מול השניה, רחוקות
זו מזו, אך קרובות בנפשן. והן בכו. אנטיגונה אף היא התייפחה
חרישית, מנסה לאצור את דמעותיה, מנסה לא להראות חולשה. אך היא
נכשלה במשימתה זו. דמעותיה של איסמנה, למרבה התדהמה, נעצרו
לאחר זמן קצר. היא מחתה אותן בידיה.
"אנטיגונה, אחותי," היא לחשה בקול צרוד.
אנטיגונה לא הראתה סימן ששמעה. בין יפחותיה היא ניסתה למחות את
עיניה, שרק התמלאו דמעות שוב ושוב.
"אנטיגונה..." לחשה איסמנה, קולה נשבר. היא התקרבה אל אחותה,
התיישבה על ידה וחיבקה אותה. "זה בסדר..."
"מה בסדר? מה בסדר?!" קראה אנטיגונה. "שום דבר לא בסדר."
"אני כאן. אני איתך." אמרה איסמנה, מנסה להרגיע את אחותה.
"ואנחנו עומדות למות, לא?"
"כן, אבל אנחנו נמות בכבוד. את יודעת זאת, שתינו עשינו בסופו
של דבר את הדבר הנכון..."
"מי שעושה את הדבר הנכון אמור לנצח בסוף, לא?" אמרה אנטיגונה
בקול מדוכא.
"אבל זה הניצחון האמיתי שלנו. הצלנו את נפשו של אחינו, וגם את
נפשנו. גם אם נמות, אנחנו שימשנו דוגמא להרבה אחרים שיבואו
אחרינו, והם יפילו את שלטון השררה הזה. בסופו של דבר הצדק יוצא
לאור."
"אבל מה אם אנחנו לא היינו הצדק?" נשברה אנטיגונה סוף -סוף. כל
החומות שהקימה כדי להגן על עצמה, כל חומות ההכחשה, חומות שהחלו
להיסדק כשהחלה לבכות, נפלו עכשיו. כעת, כה קרובה למוות, היא
החלה לחשוש.
"אל תדברי ככה..." לחשה איסמנה, מאמצת את אחותה אליה. "תגידי,
למה החלטת מההתחלה לצאת נגד הצו?"
"כי... כי..." התייפחה אנטיגונה, "הוא היה האח היחיד שלי.
היחיד שנותר. הוא מת, ו... לא נותר לי עוד אח. הייתי
חייבת..."
"נו, את רואה?  לא נותרה לך עוד ברירה."
"אולי. אבל... אם אינני צודקת, וחששותיי, יש להם בסיס...
הלוואי שגם הוא ימות." אנטיגונה התקשחה פתאום.
"לא, אל תדברי ככה..." איסמנה אמרה. "הוא בן משפחה שלך."
"גם אנחנו בנות משפחה שלו, ולו לא אכפת. אנחנו השריד האחרון של
המשפחה, לא? מה יקרה עכשיו? אבא מת. ואמא. ואטאוקלס ופוליניקס
גם. ועכשיו אנחנו? זה הסוף של המשפחה שלנו?"
"מתברר," נאנחה איסמנה.
"ו-ו-היימון? אני לא אראה אותו יותר?" עצבות נמהלה בקולה של
אנטיגונה.
איסמנה חיבקה את כתפה של אחותה הקטנה. "די..."
אנטיגונה לא נרגעה. דמעותיה חזרו לזלוג. וכשקמה נעמדה, משתחררת
מאחיזת אחותה ומתקרבת אל סורגי תא המעצר. ואז היא החלה לדבר.



"רעים, הביטו בי ורחמו עליי.
אני יוצאת לדרך אחרונה, ולא אוסיף לראות את אור השמש;
עכשיו המוות הוא ינהלני, אל חוף נהר צונן וחרישי.
"בלא אהבה אובל, בלא מספד ושיר. דומם. כאבן.
"הו קבר, ערש-כלולות קמור, חצוב בסלע-עד, משכן-דומה-
לב אדם יודע: אין עול בכפי.
לא חטאתי לאלהים.
ואם עויתי, אלמד מוסר במוות.
"אבל אם האשם בראש המלך אשר חרץ דיני -
אחת בקשתי:
ייתן לו כגמולי!"



איסמנה הרכינה את ראשה, יושבת בפיסוק איברים על רצפת האבן.
עוד יש לשתינו סיכוי להינצל?, תהתה.



"היימון! בני!" קרא קראון, מאושר לראות סוף -סוף פנים
ידידותיות. בנו, היימון, הופיע כשעתיים לאחר מכן בחדרו של אביו
ונקש בדלת.
קראון פתח אותה מייד, וחיבק את בנו.
"מה קרה?" שאל לאחר מכן. "מדוע הגעת? לא לבקש רחמים על ארוסתך,
אני מקווה." פניו החמירו, אך לא לחלוטין. הוא אמנם ידע שבנו
לצידו, אך לא היה בטוח.
"לא, לא, אבי... אני לצידך תמיד, אתה יודע זאת. לא אחשוב אפילו
לרגע אחד לצאת נגד מוצא פיך." היימון חייך אל אביו, והמלך השיב
לו חיוך מתגאה.
"אז מתברר שחינכתי אותך טוב משציפיתי. היטבת לבחור, בני. לפחות
אתה מבין שעליי לעמוד בשבועתי."
"אני מבין זאת, אבא. אני יודע שעל המלך לעמוד במילותיו, אחרת
העם ידע לא להקשיב. ואני יודע, שאסור לך לחמול עליה גם אם היא
דם-מדמך. אני יודע שאנטיגונה הפרה את הצו... ואני יודע שהנך
אדם חכם, לא אטען אחרת לעולם! אבל..."
"אבל?"  אמר קראון בזהירות. הוא תהה מה יש לבנו לומר לו כעת.
"כבודך במקומך מונח, אבא. אתה יושב כאן, על כיסא מלכותך, עם
חוכמתך. ומדוע לא תתייעץ עם אחרים, בנוסף לכל? תשמע את דעת
העם, לדוגמא."
"ומדוע שהעם ידבר בשונה ממני?" קראון ענה, מתיישב על כיסאו.
היימון נעמד מולו, והמשיך בדברו.
"העם מפחד, אבא. שמעתי אותם, את לחישותיהם המבוהלות. והעם...
איננו מבין מדוע פשעה אנטיגונה. מדוע, בכך שהצילה אותו משיני
הטורפים ועוף השמיים נחשב בעבורה חטא... הם אינם רוצים במותה.
אף לא אחד מהם."
היימון נעצר והביט באביו, ששתק ולא הגיב.
"האמן לי, אבא," המשיך היימון. "אני בעדך, באמת. אני רוצה
באושרך, דבריי הם רק עצה לך. כל בני אנוש טועים, גם החכמים
מביניהם. אתה חכם, אבא. הבן זאת, ותקן את מעשיך! "
"ואתה רוצה שאקבל עצה מפיו של ילד?" ענה קראון באיטיות. הוא לא
רצה לצעוק על בנו, אך הוא כבר אמר את כל מה שיש לו לומר.
"כן," אמר היימון. "אם העצה טובה... קטן בשנים לאו דווקא קטן
בחוכמה."
"אבל חוכמתך מואסת בחוק. זאת שאתה מגן עליה מאסה בו אף היא."
"אני לא מואס בחוק, ההפך."
"אנטיגונה איננה פושעת, לדעתך?" קראון הגביר את קולו.
"העיר תכחיש זאת, כמו שאמרתי."
"אני הוא המצווה היחיד בעיר. היחיד. הבן זאת."
"אם כך - זוהי איננה עיר, אלא מדבר שממה."
"הבנתי," אמר קראון. "אחרי הכל... גם בני פנה נגדי... בשביל
אישה."
"לא, אני לא! אני עומד לצידך!" מחה היימון, אך אביו לא הקשיב.
"וכאן, לצידי, במו עיניך, תחזה במות ארוסתך."
"לא אבי. אם כך הדבר... גם במותי אתה תחזה." אמר היימון
בנחישות.
קראון לא ענה גם הפעם, התעלם מאיומו של בנו. היימון ברח משם
במהירות, דמעות עומדות בעיניו. באותו רגע, נכנס לחדרו של קראון
שומר.
"תוציא אותן להורג," אמר קראון בכעס.
"אותן?" השומר נעמד, תוהה.
"לא... לא..." אמר קראון בקוצר רוח. מחשבתו לא הייתה ממוקדת.
"את איסמנה שחררו."
"ואנטיגונה?"
קראון נעמד, פניו נחושות. הוא ענה לשומר לאחר מחשבה, ובקול
קודר. "כלאו אותה במערה, במדבר, הרחק מהעיר... כמעט ללא
אוכל... שאדמת העיר לא תוכתם בדמה של הבוגדת."
"כן, מלכי." אמר השומר וקד בפני קראון, שנאנח.
"כדאי לה להתפלל לאלוהי השאול... אולי יסכימו לחון אותה. לא...
גם נס לא יציל אותה עכשיו..."



הדלת בין סורגי תא המעצר נפתחה בחריקה צורמת.
אנטיגונה, שעמדה, נרתעה לאחור. איסמנה הרימה את עיניה.
שני שומרים נכנסו לתא, תפסו את אנטיגונה בזרועותיה והוציאה
אותה מן התא בכוח. איסמנה נעמדה. "לאן אתם לוקחים אותה?" קראה
אליהם בכעס.
"את יכולה ללכת," הם רק אמרו, מותירים את התא פתוח והולכים
משם.
איסמנה, בעיניים פעורות ולב דופק, רדפה אחריהם.
לאחר כמה שעות, איסמנה פסעה הלוך-ושוב בחדרה, במגדל. באותו
מקום בו בכתה קודם, לאחר שאנטיגונה יצאה להפר את הצו, הזילה
דמעות גם עכשיו. היא שוחררה, אמנם - אבל אחותה תמות.
ושום דבר לא ישנה זאת, היא ידעה.
היא שמעה מהשומרים ששחררו אותה מכלאה את הגורל אשר העידו
לאנטיגונה. מוות בייסורים. גסיסה מרעב.
גורלה שלה לא יהיה שונה, החליטה. כמו שאמרה אז... לא היו לה
חיים ללא משפחתה. ללא אחותה. לא, עדיף לה כבר למות.
במהירות, היא פתחה את החלון והוא נטרק אל צידו החיצוני של קיר
המגדל. בלי להוסיף מילה, היא נשענה החוצה, שיערה הארוך והבהיר
מתבדר ברוח.
לא היה לה עוד מה להפסיד.



פרק IV
"מי יאמר לבטח - מה טוב, מה רע,
ומה צופן לו יום-המחרת?
חיי אנוש - כמוץ לפני הרוח.
כי הגורל מגביה ומשפיל,
מוריד ומרומם, ואין אדם
אשר ידע מה ילד-יום."

אנטיגונה הובלה אל תוך המערה במשך כמה שעות. השומרים הובילו
אותה לשם, ללא מילים, בלי שראתה או ידעה לאן.
הם זרקו אותה פנימה, ויחד איתה סדין לבן שבתוכו מעט לחם וכד
מים. זרקו אותה, בלי טיפת כבוד והתחשבות. כאב לה, ולא רק
פיזית.
עיניה התרחבו כשהבינה מה הם מנסים לעשות לה. לגרום לה למות
ברעב, מתוך ייסורים. את המערה את חסמו בסלע, כדי שלא תהיה לה
שום אפשרות לברוח.
אך בכל זאת, היא ידעה, היא לא תיתן להם לחיות באושר בידיעה
שגרמו לה לסבול.
היא לא הייתה מסוגלת. כל אותו הזמן היא רק שמעה את קולה של
אחותה מהדהד בראשה, בדברים שאמרה לה כשהן עוד היו שבויות
בכלאן.
והיא גם ידעה מה עליה לעשות.



קראון ישב לו על כיסאו, ממתין. לפני דקות מספר נכנס משרתו,
והודיע לו בקול סמכותי כי הנביא העיוור, טירסיאס, הגיע
לראותו.
קראון, שכבר הספיק לקלוט כיצד העם וכולם מגיבים למצוותו, ידע
שזה לא הולך להיות שונה. אבל כאב לו. הוא תמיד בטח בכולם:
במקהלת הזקנים שהטיפה מוסר, בדעתו של בנו, וגם בנביא. כל אמונו
התערער פתאום; למה אף אחד לא מבין?
למה אף אחד לא רואה שהוא עומד שם, בלי יכולת לבחור? בין אם עשה
בחוכמה ובין אם לא - ולדעתו, הוא אכן פעל בחכמה - אין דרך
עכשיו בה יוכל לבטל את מה שנעשה.
הוא מלך חדש. הוא לא היה אמור למלוך, אבל הוא מלך בסוף, ובאופן
פתאומי. הוא היה צריך לבסס את מלכותו איכשהו, והוא ניסה. איך
הוא יצליח להישאר כמלך בעיני העם אם יבטל את הצו? אם יבטל את
העונש? אף אחד כבר לא יראה לנכון להקשיב לו. לא... הוא לא
מסוגל.
"מלכי?" הדלת נפתחה. המשרת נכנס ונעמד לצד הדלת, מניח לעיוור
ולנערו להיכנס פנימה ולהיעמד מול המלך, שנעמד אף הוא מתוך
כבוד.
לאחר חילופי תארי הכבוד, בהם אף המלך כיבד את הכהן הזקן
והעיוור, כתמיד, קראון החל לתהות האם באמת הגיע טירסיאס כדי
לנזוף בו. אך זה נתבדה.
"מלכי, בשורה לי אליך, ולא טובה היא."
"דבר," אמר קראון בענייניות.
"מלכי, האלים לא קיבלו את קרבנותינו."
קראון הביט בנביא, בכהן העיוור. הוא היה אחראי לקרבנות המוגשים
לאלים מדי יום. מה כוונתו ב'האלים לא קיבלו'?
"קרבן-עולה הקרבתי למזבח, ולא ענתה האש מאלוהים." ענה הכהן.
קראון הביט בו, המום, אך הוא המשיך: "קראון, מלכי - תמיד הקשבת
לנו, לזקנים ממך. לחכמים ממך. הקשב לנו גם כעת! שואה אתה ממיט
עלינו! האלים כועסים, אינך רואה זאת? כל המזבחות העיר טומאו
כעת, מזוהמת הכלבים ועופות השמיים אשר אכלו מבשרו של פוליניקס!
אינך מבין לאיזו צרה הכניס אותנו הצו שלך? חשוב על כך,
קראון!"
קראון לא ענה. הוא עמד שם, עדיין בוהה בחוסר האמון. האלים...
האלים מתנגדים לכך? האלים התנגדו לו? אבל... הוא שירת אותם...
הצו היה גם לטובתם...
"בני, הקשב לי!" קרא טירסיאס. "הודה שטעית! תקן את מעשיך!"
"לא," ענה קראון. למרות חששותיו, הוא לא ייסוג. "לא. אינני
יכול. לא אעשה זאת, ולא תוכל לשנות דבר."
"אני רוצה בטובתך!" קרא הנביא. "אל תיכנע לגאוותך!"
"גאוותי?" צחק קראון, "אתה הוא זה אשר נכנע לשוחד,  אל תדבר
איתי על גאווה."  
"יבוא יום ותשלם על הגאווה הזאת שלך," אמר הנביא ביובש, לאחר
שנרתע מדבריו של המלך. "קרוב היום בו תשלם בן תחת בן, מת תחת
מת."
"בני הבכור כבר נהרג,"  אמר קראון. "יותר לא תוכל לקחת ממני-"
"יבוא יום, קראון," קטע אותו הנביא, "ויום זה לא כל כך רחוק,
בו שני המתים אשר אתה חיללת - גם זו אשר קברת בחייה וגם זה אשר
לא הבאת לקבורה - שני אלה יתנקמו בך; מרוב קינה קירות ביתך
ירעדו. שמך יהיה למשטמה, ללעג ולקלס. חייך לא יהיו חיים, בגלל
הדברים אשר אמרת.
"אני אלך עכשיו," פנה לנערו, "בוא נער, הובילני לביתי. אמרתי
את אשר היה לי להגיד. כעת נראה אם היה מי שיקשיב."
הם יצאו, וקראון קפא על מושבו.
דקות ארוכות ישב שם, פיו פעור, קפוא כלא מאמין.
אבל הוא האמין. ולבו קפא גם הוא.
"הוא מעולם לא טעה..." מלמל קראון.
"כן, אני יודע." אמר זקן המקהלה, שהיה גם יועצו של המלך.
"אני טעיתי?" המשיך הוא למלמל, ראשו אחוז בין כפות ידיו.
"אמת."
"מה עליי לעשות?" אמר קראון, קולו נשבר.
"שמע בעצתי... שחרר את אנטיגונה מקברה. הבא את פוליניקס
למנוחות."
"זו עצתך - לסגת?"
"כן, מלכי. ומהר. ולך אתה, ולא שליח."
"אם זו עצתך... זאת אעשה," אמר קראון וקם ממקומו, על פניו הבאה
נחושה. בלי להוסיף מילה, הוא יצא.



היימון רץ, מיהר. הוא לא בזבז אף לא רגע אחד.
משליחי אביו חילץ את מיקומה של ארוסתו, אנטיגונה. ועל ידי
שוחד, הצליח לגרום גם להם להביא אותו אל המקום.
לא הייתה לו אפילו שניה אחת לנשום, וגם לו הייתה לו - לא היה
מנצל אותה.
הוא היה בדרכו כדי להציל את ארוסתו.
ובעקבותיו, ללא ידיעתו, אביו.
ואז, כשהסיר את הסלע מעל פי המערה ונכנס פנימה, בחצי הדרך קפא
על מקומו.



פרק V

"סוף דבר, הכל נשמע:
שמחת אדם תכון רק בחכמה,
והחכמה - היא ביראת אלה.
גאה ורם ישפיל עדי עפר;
לעת שיבה - יקנו מוסר ודעת."

ראש המקהלה, ראש הזקנים, יועץ המלך, ישב בארמון וחיכה. עברו
כבר שעות מאז יצאו הם כדי לחלץ את אנטיגונה, ועדיין לא נשמע
מהם דבר. שום הודעה.
לא היה לו, ולאחרים, מושג מה קורה איתם. והם דאגו.
הוא ניצב שם, לא מש ממקומו, מחכה. לאחר שחלפה עוד כחצי שעה,
נכנסה לאולם אשתו של קראון, המלכה אורידיקה, והוא קם ממקומו.
"שב, בבקשה," אמרה לו המלכה. היא ניכר בבירור שהיא נסערת.
"שמעת מהם משהו?" שאלה, והוא הניד בראשו לסמן שלא.
המלכה החלה להניע שפתיה בשקט, בתפילה חרישית.
ואז, במהירות, נפתחה הדלת ולאולם נכנס שליח, הנער השליח של
המלך.
השליח התנשם בכבדות, כאילו  רץ כל הדרך עד לשם, מה שבוודאי גם
היה נכון.
"מה בפיך? מהר," האיץ בו האיש הזקן, נעמד.
"הם מתים." אמר השליח בקול שקט.
"מי מתים?" עייני ראש המקהלה נפערו. שפתיה של המלכה שנעו עד
עתה בתפילה נעצרו, קפאו.
"אנטיגונה, ו- היימון."
השתררה דרמה. רגליה של המלכה בגדו בה, והיא צנחה, מתייפחת.
היא חששה שדבר כזה יקרה, ולא יכלה לעמוד יותר.
האיש הזקן התיישב שוב על כיסאו, צונח גם הוא כמו אבן, אוחז את
ראשו בין ידיו.
"אז טירסיאס הזקן צדק, אחרי הכל..." מלמל. "איך זה קרה?"



קראון מיהר יחד עם עוזריו ושליחיו אל השדה מול הצוק בו שכבה
גופתו המבותרת של פוליניקס. בלי לחכות אף לא רגע אחד הם ביצעו
את כל טקסי הקבורה, ולאחר מכן העלו את גופתו של הנסיך המת
באש.
קראון בלע את רוקו כשראה איך הלהבות אוחזות בגופתו של הנסיך -
גופתו שנקרעה על ידי הכלבים - וראה איך לא נשאר ממנו בסופו של
דבר יותר מעפר.
כן, הוא חשב במרירות. בסופו של דבר, אנחנו רק עפר. הכל... שווה
לעפר.
הם הותירו את עפרו של פוליניקס כתל, ומיהרו ככל שיכלו אל המערה
בה קברו את אנטיגונה לפני מספר שעות בלבד.
וכשהתקרבו, שמע לפתע קראון קול בכי. הוא מיהר אל פתח המערה.
"היימון?" קרא.



היימון עמד שם והביט באנטיגונה, ארוסתו, אהובתו - תלויה במערה,
מתה, לאחר שחנקה את עצמה בעזרת חתיכת הסדין שהביאו לה, אותה
חתיכת סדין שבה קיבלה את מעט הלחם והמים שהיו אמורים להספיק לה
עד שתמות. הם עוד היו זרוקים להם על רצפת החול של המערה.
"לא!" הוא פרץ בזעקת שבר, וכל הדמעות שנצר בתוכו פרצו. הוא
קילל את אביו, שגרם לכל זה לקרות. הוא קילל את עצמו גם, שלא
הגיע מוקדם יותר כדי למנוע זאת. הוא קילל שוב, ושוב.
מתייפח, קרב היימון אל גופתה. הוא אחז בה, חיבק אותה סביב
מותניה, ודמעותיו נספגו בשמלתה. הוא זעק, ליבו כואב יותר משכאב
אי-פעם בחייו.
לאחר דקות ארוכות בהן לא מש ממקומו, בכה, קילל, התחנן על נפשה
- ועל נפשו, קרא לה שתחזור - שמע את אביו קורא לו.
מה הוא עושה כאן?
היימון שנא אותו. שנא אותו בכל ליבו כעת. הוא לא האמין שרגע
כזה יקרה אי פעם. אביו קרא לו, כרע על ברכיו, ביקש סליחה מבנו
- אך היימון אטם את ליבו וירק בפניו, בפעם הראשונה - והאחרונה
- בחייו.
היימון לא חשב, לא היסס אף לא לרגע. בזעקת כאב אחרונה שלף
הנסיך את חרבו ונפל עליה, מושך אליו את גופתה של אנטיגונה.
החרב פילחה את גופו, ודמו ניגר על גופה של אהובתו.



"אז היא שלו, אחרי הכל." אמר הזקן. "אנטיגונה כעת כלתו של
היימון - במשכנות המוות."
המלכה החניקה קריאה, ספק בהלה ספק כאב. השליח וראש המקהלה
הביטו בה, מבטם מלא רחמים. היא קמה ממקומה שעל הרצפה, נתמכת
בידי נערותיה, ויצאה מן האולם.
"כואב לי עליה," אמר ראש המקהלה. "שני בניה אינם עכשיו."
"ללכת אחריה?" שאל השליח.
"כן," ענה לו ראש המקהלה. "דואג אני, פן תפגע בעצמה."
הנער יצא במהירות, והזקן נותר שם לבדו, מתאבל.



קראון נכנס אל ארמונו, אוחז את בנו בידיו. הוא לא נתן לאף אחד
מעוזריו לקחת את הגופה ממנו. הוא אשם במותו של בנו, אשם
לחלוטין. זהו המשא שלו. אף אחד אחר לא יוכל לקחת ממנו לא את
זה, ולא את הכאב הגדול שהיה כעת נחלתו.
"מלכי!" ראש המקהלה קם בראותו אותו נכנס פנימה.
קראון לא ענה. הוא לא בכה. הוא רצה לבכות, אך לא הצליח.
"הו, בני," לחש, "מה עשיתי? מה עשיתי לך? במו ידי רצחתי אותך,
על מזבח גאוותי..."
הם עמדו שם ושתקו. קראון העביר את ידו בשיערו של בנו, וקבר את
פניו בגופו, ידיו מתמלאות בדם.
השליח נכנס פנימה במהירות, ומשראה את המלך עומד שם עם גופת
בנו, נרתע, ושפתיו שעמדו לפרוץ בצעקה חזרו בהן ונשתתקו.
קראון לא יכול היה להוציא מילה, וראש המקהלה ראה זאת ופנה
אליו. "מה...?"
"המלכה... מתה." ענה השליח חלושות.
הזקן הניח ידו על לוח ליבו, לא מאמין.
קראון זעק. "אשתי... מתה?"
השליח הנהן, וקראון נפל על רצפת האבן, גופת בנו עדיין עליו.
"היא... שלחה יד בנפשה," אמר הנער השליח,  והאבל נשמע אף
בקולו. "היא תקעה בעצמה את הסכין... מקללת אותך."
השליח הושיט את ידו קדימה. בתוך כף ידו היה אחוז פגיון קטן
מכסף.
קראון לא יכול היה לסבול זאת עוד. הוא צרח.
"הרגו אותי. הרגו אותי, בבקשה... בבקשה מכם..."
המלך, שעד לאותו רגע לא הזיל אפילו דמעה, התייפח וביקש לשים קץ
לחייו.
"היא קיללה אותך," אמר הזקן בשקט. "קיללה אותך במות שניהם..."
"אני אשם," זעק קראון. "בכל. כל האשם רק בי. הרגו אותי, בבקשה!
לא ראוי אני עוד לראות את אור השמש. אינני רוצה בכך! עליי
למות, זהו הגורל היחיד שמגיע לי. הרגו אותי!"
ראש המקהלה עצם את עיניו. הוא לא היה מסוגל לראות את המלך,
שהיה גם חברו הטוב, במצב כזה. זועק על הרצפה, מלוכלך בדמו של
בנו, קורא למוות שיבוא לקחת אותו. הוא ניסה להניא אותו מלהתנהג
כך, ניסה לגרום לו לחשוב בהיגיון, ללא הואיל.
קראון זעק שוב, וזעקתו הדהדה בכל הארמון, ובכל תבי.



אפילוג

"הו נזר-החכמה וכח-עד-אין-חקר!
גורל כפול כחרב- גוזר גם טוב, גם רע!
בהשמר חקים, תשכן קריה לבטח;
בהשבר חקים, תמוט הממלכה.

כי אין, אין קץ לנפלאות,
אבל נפלא מכל הוא בן-אנוש."

איסמנה טרקה את החלון בבהלה. רגליה בגדו בה והיא קרסה אל רצפת
חדרה, רועדת. היא לא העזה. לא היה בה האומץ לשים קץ לחייה.
אף פעם לא היה לה האומץ לעשות את הדבר הנכון. אף פעם. כל חייה
הקשיבה לדברי אחרים, הייתה תלויה בהם.
והם, אותם אחרים, לא העריכו אותה. אמרו שהיא אישה, שלנשים אין
כוח.
אבל זה לא נכון, היא ידעה את זה עכשיו והידיעה הדהדה בראשה,
גורמת לה לצחוק צחוק מריר, זה כלל לא נכון.
היא ידעה שאחותה מתה כעת. אחותה, אנטיגונה, שאף שהייתה קטנה
ממנה, הייתה יותר גדולה. גדולה בנפשה. היא עמדה על שלה. לא
נתנה לאחרים לקבוע מה תהיה, ואיך תנהג. חייה לפי צו ליבה, גם
כשהדבר הוביל למותה. היא עשתה את הדבר הנכון, ובכך השפיעה על
כולם. כולם יכירו אותה עכשיו, יתמכו בה. הרעיונות שהפיצה,
רעיונות החופש, ההקשבה ללב ולרגש, ולא להיגיון הקר - רעיונות
אלה יהדהדו עכשיו במוחם של רבים.
היא כן הצליחה להשפיע.
למה אני לא יכולה להיות כמוה? בכתה איסמנה. למה אני צריכה לשבת
כאן על האבן הקרה, לשנוא את עצמי, לבכות?
לא. אני לא אוכל להמשיך ככה. לא אוכל להמשיך ככה את חיי. אם
איני מסוגלת למות, עלי למצוא דרך אחרת לחיות. עליי...
עליי... להמשיך לחיות כמו שאחותי הייתה רוצה שאני אחיה.
איסמנה חשבה על זה רגע. היא קיבלה את האומץ. בולעת את רוקה,
נושמת נשימה עמוקה, היא שבה ולחשה לעצמה.
עליי לחיות כמו שאחותי הייתה רוצה שאני אחיה.
אבל קודם... עליי להתעמת עם קראון.

אוספת כוח שלא ידעה שקיים בה, איסמנה קמה מרצפת האבן, נתמכת על
ידי קירות חדרה, החטיפה מבט נוסף אל מעבר לחלון הזכוכית הנעול
עכשיו, ויצאה החוצה מחדרה.

למטה היא מצאה אך ורק בלגן. אנשים התרוצצו מחדר אחד למשנהו,
אנשים שלא ראתה מעולם.
"מה קרה כאן?" היא שאלה אחד מהם, שהביט בה מבט חטוף אחד לפני
שפלט: "המלך מת," והמשיך בדרכו.
המלך... קראון... מת? איסמנה הייתה המומה לרגע אחד, ואז המשיכה
לתחקר אנשים. לא לקח לה הרבה זמן לפני שהבינה: הם מתו, שלושתם.
שלושת בני משפחת המלוכה. דודה, דודתה, והיימון.
לא נותר מלך. העם מבולבל, מבועת. העם איבד את מנהיגיו,
והספינה, כמו שאמר אז קראון, עומדת לשקוע. ואיסמנה, שלא הרשתה
לעצמה לשקוע ברחמים עצמיים, ידעה מה עליה לעשות.
הם אמרו שאישה לא יכולה לעשות דבר. שלנשים אין כוח. הם טעו.
הם גם אמרו שאישה לא יכולה למלוך. אין סיבה שהם לא טעו גם
הפעם.
איסמנה יצאה החוצה מהארמון והשקיפה החוצה, אל הגנים המלאים
אנשים, אל השמיים, שמי שקיעה . את תראי, את תראי שאני אצליח,
אנטיגונה.
איסמנה חייכה, מחתה את מעט הדמעות שעוד נותרו על עיניה, וחזרה
פנימה, אל הארמון.



תאריך התחלה: 17.2.07

תאריך סיום: 10.4.07







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פיתוח חדש של
חברת חרגול
וחרגוליו בערבון
בלתי מוגבל (ר"ת
חחו"ח בב"מ)-
פרה ממותקת.
החיף ייקרא
"צפירית בדבש"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/07 13:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לוסי קרלוטה דארק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה