[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אתי בן סימון
/
חיים בהמתנה

גם ככה זה יקרה מתישהו. אף אחד לא נשאר מוגן לנצח. ההורים
הולכים ואנחנו הופכים להיות המגנים.
אמא שכבה על מיטה, מוגנת על ידי מעקים כסופים, כמו ילדה בלול
חולני, מכוסה במצעים בצבע לבן עכור.
היא הייתה צהובה כמו ידיים של זקנות, אחרי שנים של בישולים,
שהתבלינים נכנסו להן עמוק לתוך העור.
למה היא אף פעם לא מקשיבה? אמרתי לה שעם המצב שלה אסור לה
לעשן.
אני כבר רגילה להודעות האלה, הן תמיד מתחילות ב"דינה, אל
תדאגי, אבל אמא בבית חולים". המוח שלי מתרוקן, הלב כמעט יוצא
מהעור, אני מצלצלת, מה קרה? מה קרה? והם אומרים הכול בסדר אבל
היה קרוב הפעם. מאוד קרוב.
למה היא אף פעם לא מקשיבה?
מוזר לי פתאום איך הכול התהפך. אני הפכתי ההורה והיא הילדה. לא
מודעת לכלום, בטוחה שאף פעם לא יקרה לה משהו רע.
האחות נכנסת עם מגש מלא שריטות וארוחת ערב בכלים מפלסטיק. אמא
עדיין ישנה. הריח של האוכל עושה לי בחילה ואני פותחת קצת את
החלון. חשוך בחוץ והכרמל מואר ומרשים כמו קורץ לי:
את יודעת שהכול היה נשאר אותו דבר גם אם הפעם זה היה הסוף.
המחשבה הזאת כל כך מכאיבה לי שאני סוגרת את החלון וזורקת את
האוכל. אני חושבת שהפחד הכי גדול של בני אדם הוא לא המוות אלא
המחשבה שהם יישארו לבד.
אני עוד לא מוכנה להישאר לבד.
המחשבה הזאת רצה לי בראש הריק מצד לצד כמו כדור פינג פונג
אימתני מוחקת כל סיכוי למחשבה אחרת, לנחמה.
הרופאה נכנסת מעירה את אמא, מודדת חום ואת כל הנתונים האחרים
של הגוף. אם אפשר היה למדוד ככה את הנפש הם היו מאשפזים אותי
מיד. אמא מחייכת אליי. אני מסתכלת עליה בהערצה. כמו ילדה
שקיבלה חזרה את הצעצוע שהיא הכי אוהבת, זה שהתפרק לחתיכות והיא
הייתה בטוחה שלא תראה יותר לעולם. אני שונאת את זה שאני תלויה
בה כל כך.
יורדת לי דמעה ואמא אומרת "אל תבכי, מתוקה, הכול בסדר, אני
בסדר". מוזר שהיא מנחמת אותי.
אני יוצאת מהחדר כדי לא להראות לה עד כמה היא חשובה לי. זו
הנקמה שלי על זה שהיא לא רוצה לחיות.
בפעם הראשונה אחותי מצאה אותה שרועה על הספה עם ריר מיובש נוזל
לה מהפה, כמו תינוקת גדולה, חפיסות הכדורים מקיפות אותה. כל כך
אנוכי להעלם ככה מהחיים ולהשאיר אותנו לבד.
כל כך נבהלתי אבל עד שהגעתי לחיפה כבר הספיקו לשחרר אותה מבית
החולים. ברגע שהגוף עובד הם מפסיקים להתעניין ושולחים אותך
הביתה כאילו הכול בסדר. היא חייכה ואמרה "אל תדאגו, יש לכן עוד
הרבה שנים לסבול אותי".
אני ואחותי החלפנו מבטים והלב שלי התפרק למיליון חתיכות שננעצו
לי בגוף כמו חיצים מורעלים. המחשבה שהיא יכלה לוותר עלינו
הקיפה אותנו כאילו כבר עכשיו היינו יתומות. חייכנו חזרה ולא
אמרנו כלום.
הרופאה יצאה ואני המשכתי להסתובב במסדרון הצהבהב. העולם מתוך
בית חולים לא נראה דומה כמו מאף בניין אחר.
הכול נראה קפוא בזמן, תלוי על שערה. שניה אחת את שייכת ושניה
אחרת את בעולם אחר, בחשכה. והעולם הרגיל מפסיק להתקיים ולא
חוזר לעולם.
היא לא תמיד הייתה ככה. פעם, כשהיינו משפחה, היא עוד ניסתה
להתמודד. לא תמיד בהצלחה אבל לפחות ניסתה. מאז שהם נפרדו כנראה
נגמר לה הכוח.  אני זוכרת שהפרידה לא הייתה הפתעה גדולה כל כך,
הם רבו כל הזמן.
הרגשתי איך הצעקות שלהם מהדהדות מהחלון החוצה, מנפצות כל סיכוי
אפילו לתדמית של חיים נורמלים. כשלא יכולתי לשאת את זה יותר
הייתי בורחת לחדר ומגבירה את הטלוויזיה הכי חזק שאפשר, אבל זה
אף פעם לא עזר. הארס חלחל מתחת לדלת והרעיל את האוויר בחדר.
התיישבתי בחדר ההמתנה. סביבי ישבו עוד רוחות שלא החליטו אם
מותר להן להרגיש הקלה עדיין. הטלוויזיה דיברה ברקע אבל אף אחד
לא התייחס. מולי ישבה אישה מבוגרת, הפנים שלה עדיין חלקות,
אולי מכל הפחדים שממלאים אותה כמו בלון הליום רעיל. רק העיניים
עייפות, כל הזמן מסתכלות לצדדים. היא מסתכלת אליי במבט מתחנן
כמו לקבל אישור שהכול יהיה בסדר, אני קמה וחוזרת לחדר.
אמא ערנית, מעודדת מכך שהרופאה רוצה לשחרר אותה מחר. היי, מה
הפרצוף העצוב הזה? היא מזייפת חיוניות. הכול נגמר כבר, תפסיקי
לדאוג. אני בסדר אמא, אני מנסה לארגן קול רגוע וזה עולה לי
בכאב חד בבטן.
למרות הכעס אני לא יכולה להגיד לה מה עבר עליה אתמול בלילה.
הפרכוסים, השיער הסתור, הזריקות, ההחייאה. צינורות של נוזלים
עכורים יוצאים ונכנסים מכל מקום. הכול רץ לי בראש כאילו ראיתי
סדרת טלוויזיה על רופאים, מאלו שתמיד משאירות טעם אופטימי
בסוף. הכול מסתדר נהדר וגם המוות הוא רק משבר קטן שנפתר ברגע
שמישהי אומרת את הדבר הנכון. אף פעם לא ידעתי להגיד את הדבר
הנכון. אינספור פעמים ניסיתי לחשוב מה הדמויות היו אומרות, מה
המשפט המדויק שיגרום לאמא שלי לרצות להישאר איתי. הוא שם איפה
שהוא מלווה במבט המתאים ובתזמון המושלם. ואז היא תביט בי עם
הבנה גדולה בעיניים ואולי אפילו דמעה ותגיד: "אני מצטערת,
מתוקה, זה לא יקרה יותר, אני מבטיחה". נתחבק ארוכות, המצלמה
תתרחק מאיתנו והמוסיקה של סוף הפרק תתחיל. זה יכול להיות כל כך
נחמד.
למחרת ארזנו הכל ועזבנו את החדר. אמא עדיין חיוורת אבל מלאה
באופטימיות על החיים שהיא רוצה לשנות. לא עוד סיגריות, לא עוד
לילות חסרי שינה אך רווים באלכוהול, לא עוד גברים שלוקחים הרבה
יותר ממה שהם נותנים. היא רוצה הכל אחרת.
הדלת החשמלית נפתחת והעולם הרגיל שוטף אותי באור ובצלילים
שהספקתי לשכוח את העוצמה שלהם. זה נכון לפעמים שאומרים שהחיים
חזקים יותר מאיתנו. בשטף הזה הרגשתי עד כמה הם חזקים, ממשיכים
בתנועה בוטה קדימה, דורסים כל רצון לעצור רגע ולחשוב, לתכנן
תוכניות. מעניין איך משהו שמורכב מאנשים כמוני הופך להיות גדול
יותר ומפחיד יותר מסך החלקים שלו.
אנחנו מגיעות לבית הקטן שלה. מעט רהיטים הפוכים ושמיכות על
הרצפה מעידים שהייתה פה איזו שהיא התרחשות אלימה. אני מנסה קצת
לסדר, למרות המחאה של אמא. עכשיו אלו רק אני והיא. אחותי
החליטה לרדת מרכבת ההרים הזו.
רק אני עוד נשארתי אופטימית, אולי בגלל כל סדרות הטלוויזיה
האלו שהיו החברות היחידות שלי במשך כל הילדות.
צריך לקנות משהו לשכנה, אני אומרת. אמא בוהה בטלוויזיה הסגורה
ועונה, מהורהרת, "כן, זה יכול להיות נחמד".
כבר שנתיים הן שכנות, מתלוננות על החיים בזמן שהרצפה מתייבשת.
היא לא ידעה על אמא. התקשרה אליי מבוהלת "רק רציתי להביא לה
קצת עוגה מהיום הולדת של חיים", היא נשפה לתוך הטלפון, "היא
הייתה על הרצפה ולא נשמה טוב". ניסיתי להרגיע אותה, מסכנה, היא
לא ידעה למה היא נכנסת.
אני מכינה ארוחת צהריים ואנחנו אוכלות יחד. בזמן האוכל אני
מנסה לאסוף רמזים שאמא בסדר כדי שאוכל לעזוב, לא יכולה להישאר
בזיכרונות האלה יותר מדי זמן.  מפתיע איך לעצמים דוממים יש
יכולת להחזיר אותנו אחורה בזמן, למקום אחר.
הנה החדר שברחתי אליו מהשתיקות הרועמות שלהם, מנסה לזייף
מציאות נורמלית. הנה החלון ממנו ניסיתי לברוח למקום נעים בו
אמא לא כועסת ואבא תמיד מסביר פנים. אני זוכרת את הניסיונות
האלו, הייתי שוכבת על המיטה ומתרכזת חזק חזק ואז לפתע המיטה
התחילה להתרומם לאט לאט, בהיסוס עולה מעלה ובצעדים של תינוק
קטן מתנודדת לעבר החלון ועפה החוצה. כמו על שטיח קסמים הייתי
רוכבת אל השמיים הבהירים, אל העננים ואל השקט הטוב. הרחק מעל
כולם, השמש מלטפת ואפילו בתי הזיקוק נראים כמו מגדלי אייפל
מהודרים. ואז לפתע קול צעקה והמיטה הייתה נוחתת חזרה באכזריות
על רצפת החדר והייתי מתעוררת חזרה אל השקט הרע.
אני מסתכלת על אמא וחושבת שזה יכול להיות הזיכרון האחרון שלנו
יחד. אולי בפעם הבאה השכנה לא תהיה בבית ולחיים לא יהיה יום
הולדת.
בערב אני אוזרת אומץ להיפרד. חיבוק אחרון ונשיקה ליד הדלת.
תפסיקי לדאוג כל כך, היא נוזפת בי בחיוך ולרגע היא שוב אמא שלי
ואני הילדה הקטנה שלה שלוקחת דברים יותר מדי ללב.
עוד לפני הקומה השנייה אני כבר מריחה את עשן הסיגריות שלה ממלא
את חדר המדרגות. הצביטה המוכרת בלב העייף שלי שאף פעם לא מפסיק
לקוות.
איזה יופי שהכל מסתדר בחיים. ממש כמו בסדרות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשתבוא לשכב
איתי, תלבש סינר
של קצב





יונה וולך,
הגרסה שצונזרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/6/07 18:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתי בן סימון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה