הוי אומיימה!
שתינו יושבות במסעדה יפנית, מהיוקרתיות שבארץ, בחדר משלנו עטוף
נייר ומחצלות. שתינו סועדות מגש סושי, בשר חי, נא ונע. את
מספרת לי על לידת בנך בכורך, הראשון, עאדל.
"כמה רציתי אותו, צורה קטנה שבבטני, תא הקטן ונושם זה, שבעתיד
יהיה לבני.
9 חודשים של הזנה, אשר קדמו להם לילות של ניסיונות, חלקם ללא
אהבה.
9 חודשים של של מעטפת הגנה, התפתחות תאים, הסתעפות ורידים
ועורקים.
לב פועם פעימות חוזרות ונשנות בין חדרי חדרים.
דם גועש וקוצף, ידיים מחבקות, מגששות, נעות ונאות.
רגליים בועטות, נעות ונאות.
דם מכה ברקות.
בשעת לידת בני בכורי, שם כרעתי ובכיתי, נאחזת בחבלי לידה
ומתפללת:
"אללה, אל רב חסד!"
בשעת שמחה ועצב זו, אני מוסרת את בני לעולם וקוראת:
"בן יקר, אני מעניקה לך אהבה ושלוות שכינה.
אני מעניקה לך חיים ובכאב אתה נולד דרך מנהרות, צינורות
וחתחתים.
בשעה זו בה אני מביאה אותך לעולם, אני מתאהבת בך ואומרת נואש:
!O Bone Alla, Miserere Nobis
O Bone Alla, Miserere Nobis- מלטינית: "הו אללה הטוב, רחם
עלינו!" |