הנה אני כותבת לך מכתב, מאהבי האנונימי והחד פעמי, מחטיף מבט,
מחניק פיהוק, שולח יד. אהובי החד פעמי, בדמויות רבות, אך
אנונימי כתמיד. נעדר פה ועיניים, נעדר מבט אחד או ייחודי, נוכח
ידיים ושפתיים ולשון וחום גוף. מחוסרת תחושה, מחוסרת התרופפות
של איברים,נוכחת מגע ושפתיים על שפתיים וקצת לשון נדחקת, מפאת
השיניים. תודה לך, אהובי החולף והאנונימי, שחיממת אותי קצת
בערב קר, שסיפקת קצת דלק לגופי נעדר המגע, הרי מה הוא מבין,
גופי, ואילו אני בתורי לוקחת אחריות, מספקת לו קצת לטיפה, כמו
לתינוקות שזקוקים לה תמיד והוא? טוב לו יותר כך, שלא ישתגע
ויקפא בסוף מחמת אין מגע. זה הכול עניין של סיפוק פונקציות, זה
שנדרשו לכך שבועות על גבי שבועות של שיחות טלפון מייגעות
ושידולים מצדי, ניחא, צריך לספק לגוף את הדלק שלו, נדרש לכך
מאמץ. ותודה לך, אהובי החד פעמי, שאינך מתקשר יותר, היעד הושג
וגם היה זה יום הולדתך, מאהבי החד פעמי, בדמויות רבות וללא
פנים, גם אני ללא פנים, גוף ודמות מטושטשת על רקע הגלים. אהובי
החד פעמי, את שמך לא אזכור, וגם שם חדש לא אתן לך, מקסימום את
הלשון במעין מאמץ של העתרות.