זה פשוט לא יאומן איך הגוף מגיב.
הלב איתה שם בירושלים.

הלב שלם עם עצמו, ועם הדרך שהבת בחרה.
הלב יודע שזו הדרך הנכונה.

אז עכשיו שיספר הלב את כל זה
לגוף של אימא.

הגוף של אימא לא מוצא מנוחתו.
משהו מפריע לו לישון

כמו אימא חיה בטבע, שהגור שלה
בסכנה.

היא נדרכת, היא קופאת על מקומה
ועז נכונה לזנק על הזר האויב
המאיים על הגור.

אבל פה אין אויב ואין זר
הכל מסתובב על "מנוע ריק"

האינסטינקט החייתי התעורר.
כמו שהייתה תינוקת
היא כבר ישנה,
ואני במקלחת,
ומבעד לזרימת המים
הייתי "שומעת" את הבכי
את הבכי הנורא של תינוק שרוצה את אמא.

ואז שמעתי מאמא טרייה אחרת, שאותה תופעה
גם לה יש. איך שפותחים את ברז המים
מתחילה זעקת התינוקת באוזניים הפנימיות,
איך שסוגרים את הברז, השקט והשלווה חוזרים.

ועכשיו, לא האוזניים מהדהדות,
הגוף מהדהד.
באוזניים ציוצי הצפורים חדות וחזקות מתמיד.
זה כבר ימים מספר שהציוצים גוברים על כל רעש
ציוצים חזקים, דורשים, חוגגים בניצחונם.

כי הקול הפנימי יודע שהוא עשה מעשה
הקול הפנימי יודע שהוא גבר על מכשול
איזה הוא הגיבור? הכובש את יצרו

יצר האימא, הרוצה להחזיק בגור שלה
לא גבר על שחרור "התינוקת"
ואיפשר לה ללכת לדרכה
בחייה החדשים.

ואם מסתכלים כה וכה, הרי יש טלפונים
אנחנו במדינה שלנו,
זה לא מעבר לים
זה רק "מעבר לכביש"

ובכל זאת, הגוף מרגיש בחסרון הגופיף הקטן שלו.

כמו אחרי לידה, הגוף הרגיש "ריקנות".
הוא הכיל בתוכו גופיפון תשעה חודשים תמימים
והנה הגופיפון באה שעתו, ונפלט מרחם
והגוף ריקנות נהייתה לו
ואת הריקנות הפיזית מילאה מלאות נפשית
אינסטינקט אימהי ראשוני התעורר לפעולה
והוא היה בפעולה שנים רבות, שמונה עשרה.

והנה שוב נקרע גופיף מחיי גוף האם.
ושוב חוזרת לה "חווית לידה"
והבית = רחם, שוב פלט אותו גופיף
ונשאר ביתמותו.

וכך אני יושבת פה, מול המחשב
שאם לא היה, היה צריך להמציא אותו..
יושבת וכותבת, רגשות, חוויות,
נפלטות מאליהן מהאצבעות אל הקלידים

יושבת אני וכותבת, רגשות, חוויות של אם
ולא יודעת את נפשי.

חוויות חדשות, תובנות חדשות,
תקופה שהייתה ואיננה
זכרונות הרבה
כהרף עין עברה "תהילת עולם".

וזה לילה ראשון בלי ילדה.
לילה ראשון לעוד הרבה לילות אחרים.
לילה ראשון שלפני יום חמישי ראשון
שאז תבוא הילדה הביתה.

תבוא לשלושה ימים תמימים.
וכך חוזר חלילה...עד...
עד השינוי הבא.

ואני, אני אימא אחת מתוך ים של אימהות
יושבת בלילה וכותבת
בודקת תחושות, שופכת לב,
לא מקוננת, לא מצרה על כלום
רק תוהה למשמעות החיים
תוהה על משמעות המושג אימא,
תוהה על מושג "ילד".
תוהה על משמעות החיים.

למה התכוון המשורר
כשנתן לנו את מה שנתן
למה התכוון בעצם
כשאנחנו כמו אותו זלזל
"צנח לו זלזל" של ביאליק.
אני מרגישה כמו אותו זלזל
שצנח לו מעץ
צנח לו זלזל, מענף בסיס,
ענף של אם,
שינה ייעוד, ו...נעלם.

הוי....
איך נפלת משמים הילל בן שחר
איך נפלו גיבורים

עוד מעט יום חדש...
אולי אצליח להירדם קלות
והיום החדש יפזר תחושות טבעיות
תחושות טבעיות של אם
שמסכימה עם השינוי
אבל קשה לה איתו.