ביום העצמאות האחרון יריתי לעצמי כדור בראש.
בזמן שזאטוטים הסתובבו עם מיכלי קצף וצמר גפן מתוק, אני
הסתובבתי עם אקדח טעון. בזמן שאנשים נבהלו מרעש הזיקוקים, אני
דמיינתי לי יריה אחת ביער שאין איש שומע. בזמן שהזקנים שרו
שירי מולדת אני כתבתי את המכתב האחרון שלי.

לא הרבה אנשים יכולים לומר שהם ירו לעצמם כדור בראש ביום
העצמאות.מעניין באמת מה מספרם?
אל תחשבו שאני משתחצנת (למרות שאולי אני כן קצת מתרברבת בהישג)
אבל יום העצמאות לא נודע בריבוי מתאבדים.

רגע! מי אמר מתאבדים?
לא התאבדתי. ממש לא. אתם לא מבינים בכלל. אני לא אחת מהם! לא
אחת מהם...
אני לא אחת מאלה שאם קצת קשה אז חותכים, שדברים קטנים מוציאים
אותם משלוותם ודעתם.

בסך הכל רציתי קצת לנוח, לנוח. אז הלכתי ברחוב, ורציתי לנוח,
וראיתי אקדח ו...
אל תהנהנו בספקנות... אני רואה את ידכם מחווה תנועה של
"פסיכית".
אתם פשוט לא מבינים. אף אחד לא מסוגל להבין.