תזוזת מחוגי השעון שעל ידי נשמעת בדממה שבינינו. שני אנשים
צעירים בפאב תל אביבי קטן, לבושים במיטב בגדיהם ובוהים אחד
בשני. העלינו כבר את כל נושאי השיחה האפשריים, אבל אף אחד מהם
לא החזיק מעמד יותר מכמה דקות. אורי קראו לו. אורי בקרמן,
סטודנט לתואר שני בכלכלה. משעמם כמו המספרים שהוא מתעסק איתם.
אורית מהעבודה הכירה לי אותו מבלי לתת יותר מדי פרטים. אורי
בקרמן נראה הרבה יותר טוב בטלפון. בשיחה היחידה שערכנו,
דמיינתי אותו כגבר חלומותיי. גבוה, שרירי, בעל נוכחות ועם מבט
קשוח בעיניים. אורית לא הפריכה את חלומותיי אך גם לא אימתה
אותם, היא טענה שבסופו של דבר מה שחשוב זה שהוא אחלה בנאדם וגם
הוסיפה הערה צינית על גילי המופלג שבו לא צריך להיות ברננים.
קבענו להיפגש בפאב על פינת הרחובות אבן גבירול והשופטים, מקום
ישן בו ביליתי באופן קבוע. יש למקום הזה קסם שלא נאבד עם
השנים. אורי איחר ברבע שעה, ופצח בטון ממורמר על כמה שהוא שונא
את תל אביב, ושאיך בעיר כזאת לא דואגים ליותר מקומות חניה. אני
שונאת אנשים שמתלוננים על ת"א. לדעתי, אנשים כאלה לא יודעים
להעריך עיר אמיתית. יישוב בלי פקקים בבוקר, רחובות צרים
ודחוסים עם שוטרים בפינות שמחכים לתת לך דו"ח, לא יזכה לתואר
"עיר" בחיים.
הוא מזמין לעצמו בירה מהחבית ואני ממשיכה בהזרמת יין לתוך
גופי, בתקווה שאולי הוא יצליח לרכך את האווירה הקרה בינינו.
דמותו לא דומה לחלומותיי. להיפך, אני רואה בה את סיוטי, לא
מסוגלת אפילו לדמיין את ידיו נוגעות בי מבלי לחוש בחילה.
אורי מתחיל לספר על לימודיו, שמהם הוא גם מגיע לפירוט יחסיו עם
אימו, הדמות המשפיעה ביותר בחייו. אני מרחפת במחשבותיי ומתכננת
את הנקמה המושלמת לאורית. אני עוד רואה את החיוך שלה שהיא
אומרת כמה נתאים ובסוף שנתחתן, היא תהיה רגועה שמקומה בגן עדן
הובטח. עובדה שלא מסתדרת עם מרתון סרטי ה-DVD  שהיא מארגנת כל
יום כיפור.
אני מותחת את ידיי לאחור ותופס אותן הברמן הקבוע של המקום,
ניצן, המתפקד כפנטזיה המינית שלי בשלוש השנים האחרונות. הוא
יצא מהבר לעשן ונתקל בשולחן שלנו. אמרנו שלום נימוסי, אבל
מסיבה לא ידועה ניצן נשאר להסתובב סביבנו ולבחון את חצאית
המיני השחורה שלי. אורי עדיין היה בשלו, רוכב במנהרת הזמן לעבר
גיל ארבע עשרה בו היה ראש חוג מחשבים במתנ"ס.
המלצרית מפנה את הכוסות הריקות. אורי מבקש מילוי נוסף של בירה
ומחייך אליי חיוך מסופק טיפשי.
"נו, תנסי ליהנות מהערב הזה שרון. לא משנה מה יקרה" אני משננת
לעצמי שוב.
המלצרית מפילה לידי מפית מקומטת ומסמנת לי במבט עיניים לפתוח.

"עזבי את האפס, סיימתי משמרת. בואי ניסע לדירה שלי. ניצן".
אני מסתובבת לאחור ורואה את ניצן נשען על הבר עם מפתחות בידיו
וחיוך מהפנט. אני מרגישה את המצפון והשעמום מכבידים עליי.
בראשי עולים סיפורי ההיעלמויות שחוויתי רק בשנה האחרונה וגם
הכאב וההשפלה שחשתי אחריהם.
ניצן מחייך אליי בצורה שרק ברמנים יודעים לחייך, הוא בטח גם
נוגע בצורה המיוחדת הזאת. ואורי בקרמן הזה, מדבר על התכנון שלו
לפתוח משרד רואי חשבון, בשפה גבוהה ומתנשאת שרק סטודנטים לתואר
שני בכלכלה משתמשים. מה יצא לי מלהישאר פה איתו? אבל תראו
אותו, מגמגם, מזיע. אפשר לראות שהוא משתדל. אין ספק שהוא אחלה
בנאדם, רק לא בשבילי. לברוח לו בשביל ברמן חתיך שלא יזכור את
שמי מחר בבוקר זה קצת אכזרי לא?