"להתראות"
היא נשמה לתוך אזני
אצבעותיה הפכו לקרח על צוורי כשראשה הוטל על כתפי כעול שקריה
על ליבי
המילים לא יצאו
כמו נבלמו בקיר של חולשה פראית
היא עזבה כמו שבאה
כשפרצה אל חיי כאור זריחה מעל לרכס הרים
קרה ומרוחקת, פגיעה ופוגעת,
בהתחלה...

היה זה בלילה סהרורי בשלהי דצמבר, יצאתי לטיול הרגיל שלי, מנת
השפיות היומית, ניסיתי להתרחק ממרכז העיר, מהאורות, מהריח ששרף
בנחיריי כמלח על פצע פתוח
היה זה ריחם של אלפי הרוצחים,שודדים, אנסים, אנשי ממשל מושחטים
שהציפו את העיר בצחנה שמילאה את חיי התושבים עד שניהיו אדישים
אליה.
מצאתי את עצמי כמו בורח ממשהו, מנסה להתחמק מהמציאות האומללה
שמילאה את חושיי, התרחקתי...

האוויר נהיה קריר והשרה תחושה מוכרת של ריחוק, של בדידות
התחמקתי לבאר שכונתי בקרבת המקום שאליו הגעתי, לא ידעתי איפה
אני

הבאר "joey's nightmare" היה שרוי בתרדמת בחמישים השנים
האחרונות, הקירות נראו כמו הולכים להתמוטט מכובד מגוון הכרזות,
ראשי הצבאים ושאר המזכרות של המאה הקודמת.
האנשים היו כמו מפלצות רדומות, נעים לאיתם לצליליי המוסיקה,
מחכים לתירוץ שיהפוך את הלילה למשהו לא שיגרתי, למשהו...
התקדמתי כצועד על קליפות ביצים, נזהר לא להפריע למנוחת גן
החיות הפוטנציאלי הזה שנקראתי אליו.
התיישבתי על הבאר.

זה היה קצת אחרי המשקה החמישי או השישי שהיא נכנסה
נסערת אך בשליטה,חלשה אך אכזרית, ענייה דיברו אליי ממעבר
לחדר.
היא לבשה שמלת ערב בצבע דם,שיערה, פזור על כתפיים חשופות,
בהיסוס עשתה עוד צעד ונתנה לדלת להסגר מאחוריה
היא סרקה את המקום כנמר את טרפו אולי כקורבן מועד מחפש מסתור,
לפני שהתיישבה לידי.

"כן, אני אתן לך להזמין אותי למשקה"
אמרה כשהיא מביטה בי בסקרנות
בשתיקה סימנתי לברמן,
"אחד ג'ק דניאלס בלי קרח, כבר מגיע"
שקעתי בענייה, כל גופי צעק "סכנה" היא הייתה צרות, סכום כל
האזהרות גדש ממוחי והפציר "היא לא בשבילך".
הזמנתי עוד כוסית כדי להשקיט את ההגיון, לא היה בו צורך יותר
היצרים שאגו מתוך עיניי כמו הניצול מתוך ענייה.
"את בצרות" נפלט מפי בטון ספק שואל ספק אומר
"לא יותר מהרגיל" היא ענתה במבט חודר
כשהיא מתקרבת אליי לאט, מכשפת כל רגע שעובר
ברגע ששפתיה נגעו בי, הייתי שלה, ללא תנאים,
הייתה זו אותה הרגשה רוויית אלכוהול בה אף פעם לא הצלחתי
להבחין בין שקר לאמת, בין רגשות ליצרים.
"אתה רוצה לצאת מכאן?" שאלה, ופיתוי זרם מתוך שפתיה
"לאן?" ניסיתי להשאר צלול, רק עוד קצת, להגיד את הדברים
הנכונים,
"אני סומכת עליך שתמצא מקום חם יותר"
"מקום בטוח יותר" חבשתי לעצמי.

יצאנו החוצה.
הקור הכה אותי כגל גאות על חוף, ידעתי שהוא מגיע ועדיין לא
הייתי מוכן אליו
היא עטפה אותי בזרועותיה מנסה להתחמם או אולי להרגיש קצת
מוגנת, מגניבה מבטים מפוחדים לכל כיוון
ניסיתי למצוא מונית אך הרחוב היה שומם, תחושה אפלה מילאה את
האוויר
השקט החריש את אזניי...

התהלכנו בדממה המשתקת, מחפשים מוצא, לראשונה מזה הרבה זמן
חיפשתי את האורות את האנשים
כל החודשים האלו שהתפללתי שהכל יעלם נענו דווקא היום

צעדים חפוזים נשמעו מאחורינו
היא התחילה לרוץ מושכת אותי איתה
"מהר" היא בכתה, הם מצאו אותי
"הם?! מי זה הם" חשבתי לעצמי בעודי מגביר את מהירותי "למה
נכנסתי הפעם"
לא הצלחתי לחשוב, הוויסקי גבה את מחירו
היא משכה אותי אל הרציפים,
המקום המושלם להעלם בו, חשבתי
נעצרנו בפינה חשוכה מאוחרי ערימת סירות דיג קטנות, הסתתרנו,
עוד לא הספקתי להסדיר את נשימתי כשהיא התחילה לדבר
"אתה חייב לעזור לי, אני יודעת יותר מידי, הם באו בשבילי"
"לא היה לי למי לפנות"
"מי בא בשבילך" שאלתי
"מה את יודעת"
היא התחמקה מלהשיב לשאלותיי ונישקה אותי שוב
מחשבתי התערפלה, אך היה לי ברור שהיא משקרת.

הצעדים שנשמעו חזק יותר ויותר, נחלשו מעט והשתתקו
"אני יוצא לבדוק" לחשתי לה רועד, אולי מהקור
"תיזהר" נשיקתה אמרה.
זחלתי החוצה .
נלחמתי להתמקד, הגנבתי בה מבט אחרון והתחלתי להתקדם.
השקט סיפר לי שקרים של שלווה,
צעד אחר צעד, ניסיתי להרגיע את עצמי.

רעש נורא פילח את הלילה וגרם לי להתגעגע אל השקט
יריה באפלה...
נפלתי למרגלות קיר טחוב, הריח... הריח הציף אותי שוב
הבטתי למעלה,
השמלה האדומה בהקה עד שנחרטה במוחי
היא הביטה בי בחיוך קודר ובידה אקדח מעשן
קרבה לאט,עטפה אותי בזרועותיה

"להתראות"
היא נשמה לתוך אזני
אצבעותיה הפכו לקרח על צוורי כשראשה הוטל על כתפי כעול שקריה
על ליבי
המילים לא יצאו
כמו נבלמו בקיר של חולשה פראית
היא עזבה כמו שבאה
כשפרצה אל חיי כאור זריחה מעל לרכס הרים
קרה ומרוחקת, פגיעה ופוגעת,
בהתחלה כמו בסוף...