החוצה. כל מקום. אחר. רק לא פה. לא עוד. רק לברוח מפה! הרחק
הרחק. למקום אחר, שונה, אם רק באמת יכולתי, חשבה לעצמה. אם רק
הייתי נעלמת. פשוט נעלמת מפה. לתמיד. הפכה לאחרת, שונה. כבר לא
הייתה אותה אחת. מחקה זיכרונות מיותרים מחייה, זיכרונות שלא
רצתה לשמור. מחקה את עברה כאילו לא היה. רגשות הפכו עבורה
לנטל. לא משהו שהכירה, לא משהו שהשתמשה בו. כמו ויתרה מראש על
נוכחותה בעולם. הלכה בשקט. בשלווה. בלי להלחם. נפרדה. מהכול.
היא בהתה בחלון. בחוץ אנשים התהלכו להם על המדרכה, שמחים
ומאושרים. זוגות, זוגות, שלשות, לא מודעים לגשם העומד לפרוץ
עליהם בכל שניה נתונה שהיא.
והיה שם את אותו אחד. אותו אחד שראתה כל יום בבוקר כשעברה לידו
בדרך לתיכון בו למדה. אותו אחד שעברה לידו כשחזרה הביתה אחרי
יום לימודים ארוך, מעייף וממש לא נחוץ. אותו אחד שראתה גם
בערב, כשיצאה לבלות עם החברות המעטות שהותירה לעצמה.
לבלות. מצחיק. השתעממה מאד איתן. הרגישה מנותקת. בעולם אחר. הן
לא היו כמוה. לא היו מבינות. לאט לאט, התחילה מאבדת גם אותן.
לא מרצון. סתם, ריחוק.
הוא סיקרן אותה. הישיבה שלו. ישב בשילוב ידיים. אולי ניסה
להביע ריחוק וסלידה, ואולי סתם היה לו נוח ככה. האוזניות.
ניתוק מוחלט מהסביבה ומהעולם שבחוץ. ואולי סתם היה משועמם.
המבט החוקר הזה, שנח על כל אדם שעבר על ידו, מבט מכף רגל ועד
ראש, ושוב, חזרה לכפות הרגליים. לא אהב כנראה להביט ישירות
לאנשים בעיניים.
הפסיקה להסתכל בו פתאום. כבר חודשים שהיא מביטה בחלון בתקווה
לראות אותו. וכל פעם, לא מתאכזבת.
היום, בערה בה הרגשה משונה. לא רצתה יותר להביט בו. רצתה להיות
איתו ביחד. שם, על הספסל הקטן בפינה, ולידו עמוד המסמל תחנת
אוטובוס ישנה, שאינה בשימוש יותר, שהייתה שם פעם. אותו ספסל,
שכבר מזמן אף אחד לא טורח לתקן אותו. זה שמרוב השמות החרוטים
והמרוחים עליו כבר לא רואים את העץ ממנו היה עשוי. זה שסתם עמד
שם בודד ומסכן עד שהגיע אליו אותו אחד.
זכרה את אותו יום כשעברה ליד הספסל, מרחפת כהרגלה, ולפתע
מרגישה משהו ליד רגלה. נעצרה. מולה היה מונח תיק גדול. תיק
נסיעות שכזה. שיערה כי שייך לאותו נער חיוור הפנים שישב על
הספסל. חייכה לעברו בחיוך מתנצל, ולפני שהמשיכה בדרכה, הספיקה
לראות את עיניו מביטות בה לשניה, ואז הוריד אותן למטה. מבטו
החטוף, הקצר, עיניו הכהות, נחקקו בזיכרונה.
נזכרה גם, שביום למחרת, הופתעה מחדש לראותו שם. כשעברה לידו,
ניסתה לזכות שוב במבט. אך לשווא. אפילו לא הרים את עיניו אליה.
היה שקוע בעצמו. שבועות, חודשים. והוא שם. לידו, אותו התיק.
ישב שם כמו מחכה למשהו.
לפעמים, הייתה משערת שמחכה הוא למישהי. או שסתם, לא ידע מה
לעשות עם עצמו, ולכן יצא החוצה. אך בשביל מה התיק? נראה כי מלא
הוא, מלא עד אין מקום. במה? בדברים מוחשיים? או בתהיות? בשאלות
ללא מענה, במחשבות כמוסות, בבקשות, ברעיונות שלא מומשו, כמין
סל אחסון רגשי.
אך היכן אותה אחת? או שמא לא קיימת היא בכלל?
התנערה ממחשבותיה. נזכרה כי האוכל לארוחת הערב שהבטיחה להכין
אינו מוכן עוד. לא רצתה להכעיס את אמה. ידעה כי חלשה היא ושכל
דבר קטן יערער את המערכת החיסונית שלה. ובאמת, לא רצתה לגרום
לה לדאוג. אך משהו באותו נער לא עזב אותה. לא יכלה להתנתק ממנו
לגמרי ולכן במהרה החליפה בגדיה, נעלה נעליה ורצה לרחוב.
טיפות טיפות מתחילות להתגבש על גב המדרכה לכדי שלוליות, טיפות
טיפות, מכסות את הפנים. מטפטוף רגוע, לטפטוף מתחזק אט אט, עד
טפטוף רועש, כואב, בלתי צפוי. גשם. והוא, עדיין יושב. אפילו לא
מנסה להגן על תיקו בידיו. את האוזניות הכניס לכיס מעילו.
נעמדה מולו. בגבה הגשם מתחזק. רועש,  כואב.
צעקה אליו: "מה אתה עושה כאן? למה אתה מחכה?" ולא ענה לה. לא
הרים מבט.
ניסתה שוב: "למה אתה פה?" נרעד מעט. אולי מהקור, חשבה לעצמה.
אך לא נע יותר.
ניסתה בשלישית: "הסתכל אליי! מה אתה עושה פה?! תענה לי!!!"
לאט, באדישות מסויימת, הרים מבטו אליו. מבט חודרני ומעט מכאיב
אל תוך עיניה.
"חיכיתי לך" אמר לה. "חיכיתי שתבואי. שתהיי איתי."
לא הבינה. "מי אתה?" שאלה.
התעלם.
"מי אתה?"
"את. את קראת לי". ולא הוסיף.
"מה? מה פתאום?! אני אפילו לא מכירה אותך. אני לא יודעת מי אתה
בכלל. איך יכולתי לקרוא לך? אין לי מושג מי אתה, ומה אתה רוצה
ממני, אבל אני לא קראתי לך. באמת שלא."
"את קראת לי." חזר על דבריו. "את אמרת שאת רוצה ללכת. לברוח.
אבל את לא מסוגלת. אני כן." הפסיק.
הגשם המשיך. נרעדה מעט. והוא, המשיך להביט בה. אותו מבט,
חודרני, ואפילו קר מעט.
"את מכירה אותי" המשיך לפתע. "אנחנו מאד קרובים. את מכירה אותי
טוב. את ויתרת עליי. את אמרת לעצמך שאת לא צריכה אותי יותר.
החלטת שאני מיותר בשבילך. גם התיק הזה, הוא שלך. מלא הוא
בדברים שלך." היא הסתכלה עליו.
לא היה לה מה לומר. רק חזרה על אותן המילים. "מי אתה?"
"אני את."
"אני הקיום שלך. אני כל מה שהחלטת לוותר עליו, כל מה שהרגת
בכזאת יסודיות. ועכשיו את לא יותר מגוף. גוף ללא מטרה או
תכלית. ללא סיבה. ללא רצונות, ללא תקוות, משאלות, ציפיות, ללא
זיכרונות, מחשבות או דעות. את לא את יותר. לא נשאר בך שום דבר.
הכול, כאילו זרקת לפח. והפח, פח מבד עמיד לרטיבות, פח עם רוכסן
קטן ושני כיסים בצדדים. כן, כל הפנימיות שלך, בתוך תיק אחד.
הפנימיות שאת ויתרת עליה. ויתרת על עצמך."
לא יכלה לעמוד עוד. התמוטטה. התיישבה על הספסל. רעדה כולה.
דמעות מהולות בטיפות נפרשו על פניה. ניסה להרגיעה. חיבק אותה
אליו. ובשקט אמר "ידעתי שתבואי. ידעתי שלא באמת רצית להיפרד.
ועכשיו, הכל מסודר. נוכל לברוח, ביחד. כמו שתמיד רצית."
היא הרימה את ראשה. הביטה בו. לא אמרה דבר. ולא הייתה צריכה
להגיד. הוא הרים את התיק, נתן לה יד. בידו החזיק ורד לבן. לקחה
היא בעדינות את הורד מידו והחזיקה בו בחוזקה. שניהם נעמדו,
מסתכלים על האוטובוס שמצא לו את הזמן לעצור בתחנה.
"הסעה מיוחדת" אמר לה. הסעה לכיוון אחד, בלי תחנות ביניים.
שניהם עלו.
האוטובוס התחיל לזוז. מביע את רצונו להמשיך במסלולו. מסלול
שנקבע מראש. הדרך למציאות האחרת.

חלקת האדמה כמו נעה. אך לא באמת. הרגשה מוזרה חלחלה בגופה של
האם. הדמעות שבכתה, הכאב. סידרה והניחה טוב יותר את זר הורדים
שקנתה עבור בתה. עבור אותה ילדה שאהבה, עבור אותה ילדה שהייתה
מרכז חייה, עבור אותה ילדה, שיום אחד, ללא הזהרה מוקדמת,
ויתרה. אותה ילדה שביום אחד בלתי מוסבר הלכה, ולא תשוב עוד
לעולם.