[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
9.קורס אחיות

19.2.2007 קורס אחיות (מסע סודי- התבגרות)
                                                           
                            ...מקומות, זמנים ואנשים מתחלפים
בזכרונה. מה היה קודם , מה היה אחר-כך..
קורס אחיות, כמתלמדת בבית החולים  הגדול ליד הכפר, לאחר המפץ
הגדול, לאחר המפולת, השבר.                        
היא עם עוד כ-15 בנות, גרות בבית מוקף גן ומבודד, עם אם בית
נוקשה, לינה. הבנין מוקף עצי פיקוס גדולים שסוגרים על חצר ריקה
מצמחים בגלל צל העצים התמידי. על החצר סוגרת גדר מוטות מתכת -
כעין סורגים, והוא מוסתר כולו מעין המסתכל. את דלתות המעון
סוגרת   ב10 בלילה מינה אם הבית, אשה מבוגרת, גוצה ומלאה,
מהודקת במדיה הלבנים, דורשת משמעת, גרה שם והיתה שם תמיד-כך
לפחות ההרגשה; איש אינו יודע אם היתה נשואה פעם, אם יש לה
ילדים או היה לה בעל.   מחזיקה את הנערות קצר כמו שוטרת, ורודה
בהן ביד קשה.
על אף היותה בוגרת התיראה מפניה מעט.
  התלמידות -  בנות 17 אחרי 11 שנות לימוד; רובן עזבו את
התיכון שנה לפני סופו-חלקן פשוט לא עמדו במטלות. קורס
אחיות-עוד הזדמנות  ל'סדר' את החיים. בנות חמודות, צעירות,
צוחקות. מירי, מירה ומירלה, לאה, אלונה, דרורה, גילה.  היא,
לאחר משבר  נפשי  קשה. לא מגלה.
הן קמות ב-5 בבוקר, לובשות את מדי התלמידות התכולים, שמלה
בהירה וקלה, השביס הלבן של מתלמדת על הראש, נועלות את נעלי
האחות הלבנות, הקלות,  סינר לבן למתניהן הדקות.ויוצאות להליכה
של מעל קילומטר. מהפנימיה; הן מהקורס הראשון לאחיות מוסמכות
בבי''ס זה, ועוד אין להן מקום מגורים - מעונות, קרוב יותר
לבית-החולים.      המעון המאולתר נמצא רחוק, בבנין המבודד מעבר
לכביש ליד המושב, וכל הדרך לביה''ח-ובחזרה בערב-תעשינה ברגל.
בבוקר האויר צח וקריר, העור צופד מהקרירות. היא הכי מבוגרת
בין הבנות-בת 24 בערך. הבנות מביאות אתן צחוק, להג של
תיכוניסטיות עירוניות, הרבה שמחה, תנועה וחיוניות, אך גם הרבה
רצינות ונכונות ללמוד את מקצוע האחות הקשה כל כך.  מחזרים
צעירים, לעתים חברים עוד מהבית - מסתובבים סביב כמה מהן.
לעתים הן לומדות 6 שעות ביום ועובדות 8, לעתים מעט פחות.. אין
לה מקום וזמן, אין רגע לעצמה לחשוב מה עברה, להזכר בחוויות
ובטראומה. אין דקה לעצמה. ואולי זה טוב? הלאה, הלאה עם החיים,
לא לחשוב, לא להזכר, לא לחזור אחורה...להתרחק ממקום הפציעה,
מהכאב, להיות עסוקה כל הזמן...    
הלימודים לקורס ראשון זה של אחיות מוסמכות לא לגמרי
מסודרים-לעתים הן לומדות במגורי האחיות, לעתים בכיתה מאולתרת
במתחם בית החולים, בכיתה ירקרקה-אפרפרה; הלימודים קשים אבל
אותה הם מעניינים:- אנטומיה- גוף האדם כשהשרירים, הגידים או
השלד, נפתחים מהגליל ונפרשים מעל הלוח והמורה - רופא בכיר
בד''כ- מצביע עם מקל בידו שמשוטט על הדמות חסרת העורהמצויירת
על הנייר ומסביר איך  הכל פועל. פרמקולוגיה-הכרת התרופות
השונות. תזונה: ויטמינים, חומצות אמינו; מעט גנטיקה, תזונה,
סעוד.
 החלק הכי קשה הוא החלק  המעשי  של העבודה, ולא בגלל הקושי
הפיזי.לזה היתה רגילה מהקבוץ.  כל בוקר, עם עוד מתלמדת, יש
לטפל בחולים: להחליף מצעים שהזדהמו בשתן, דם, קיא, מוגלה. את
החולים השוכבים, חלקם זזים בקושי, יש להעביר בעדינות  לצד אחד
של המיטה, במהירות לשלוף הסדין המלוכלך עד חצי המיטה, עד גוף
החולה, לגלגלו עדיו בעדינות, ותיכף לפרוש על המזרון שנחשף סדין
אחר-אח''כ לגלגל שוב את החולה בעדינות לצד הנקי של המיטה
ולגמור ההחלפה, עם או בלי עזרת החולה. ישנם חולים רופסים,
שמוטים, שמגיבים בקושי,  שנשמטו ו'התקפלו' מתחת לכריות התמיכה,
ויש צורך לסדר הכריות כך שזה לא ישוב לקרות. הכריות הנקיות
מותפחות לאחר החלפת הציפית המיוזעת, זו  מאתמול נזרקת לאוגר;
הכריות  מוכנסות מאחורי גב החולה: 2 הנערות מחזיקות  את
זרועותיו, ומושכות יחד את גופו-הופ-, למעלה לחצי ישיבה,  מיטת
פאולר לחולים שמתקשים יותר, בה אפשר להעלות לשיפוע, עם ידית
מסתובבת מהצד את ראש-או מרגלות המיטה.
יש לסדר מיטות שהתרוקנו עם סדינים וכריות נקיים, שהחולים שהיו
בהן נשלחו הביתה או - להבדיל- נפטרו במשך הלילה,  ולהכינן
לחולים חדשים;  בקשות החולים באות מכל צד: אחות,
סיר..אחות..תרימי אותי...אחות,מים;  בואי...כל הזמן, והנערות
רצות מפה לשם, משתדלות למלא את כל הצרכים; מטלה אינ-סופית.
רחיצת הפנים של החולה כל בוקר,עם כליה, כוס מים, מברשת שיניים
ומגבת, יותר מאוחר רחיצה של גוף החולים השוכבים-משימה די מעיקה
אבל תמיד בחיוך.  הנערות, 2- 2 פושטות - עם פרגוד מסביב, עם
קערה וסבון, מגבות, חלוקים נקיים...  חלוקת התרופות
מעגלת-התרופות, איש וצלוחית התרופות שונות הצבעים, הצורות
והגדלים שלו; היא צריכה לחכות ליד כל אחד, עם כוס המים כדי
לוודא ששתה את התרופות.  אח''כ  הבנות פושטות על כל המחלקה
ומחלקות מדחומים לכל החולים, וכעבור 5 דקות איסופם, החום נצפה
ונרשם  על לוח החולה שלמרגלות כל מיטה, המדחומים מוכנסים
לפורמלין לחיטוי. בוקר טוב והחיוך, תמיד חיוך אל החולים  תוך
כל מטלה שמבוצעת. תמיד להיות נקודת האור של בית החולים עם
הנעורים האלה, לעזרת החולים; ולחימה מתמדת, להדוף את המוות
מלהתקרב. לחימה בשעון, צריך להספיק הכל, לחימה בעייפות.
החולים-מי מהם אדיש, או משתף פעולה,  או מברך את המלאכיות
הללו. וכך הלאה והלאה לחולה הבא לכל אורך המשמרת.  
אח''כ הגשת ארוחת הבוקר במגשים אישיים לחולה, על שולחנון מעל
לגופו-עם עזרה לחסרי הישע, להאכילם לאט לאט בכף: דייסה, ביצה,
גבינה, עגבניה, קפה.חמאה.   חלקם  נשרכים בעצמם לחדר-האוכל אם
נעלי בית או כפכפים , עם החלוקים הסגורים למחצה מאחור,
בשרוכים, שחושפים חלקית ישבן רפוי זקן, חלק מהגב.  בבית החולים
האנשים מפסיקים להעסיק עצמם באיך הם נראים . כאילו הם  מופקעים
מהחברה האנושית התקנית..הם משתרכים לאט, בכבדות, כל העליבות של
להיות חולה, כל חוסר הישע, וכל כובד העולם על כתפיהן הצנומות,
הצעירות של המתלמדות הצעירות, כל כובד הזקנה והמחלה על כתפיהן.
הנורית האדומה או הזמזם שוב נדלק בפינת האחות: מי מהחולים
מזעיקן בלחצן המצוקה למיטתו, והנערה ממהרת-מתוך כל תפקידיה,
לראות מי זקוק לה. אחות, סיר, סיר- והן באות עם הסיר השטוח
מחדר הסירים, עטוף בסדינית לבנה, רחוץ ומחוטא, אך איכשהו תמיד
נושא צחנת שתן;   הנערות שמות פרגוד, מאיצות בדיסקרטיות בחולה
להרים את האגן תוך שאחת דוחפת את הסיר תחת ישבנו ומכסה אותו.
עכשיו הסיר מחכה לחולה שיפעל והנערה רצה בינתיים עם עוד סיר
לעוד חולה..
מכל המלאכות דחתה אותה ביותר רחצת החולים, המגע הפיזי הזה בגוף
הרופס, הצהוב והרפוי, הרחיצה של האברים האינטימיים הללו,
הריחות של הגוף הנרקב...
האחיות המוסמכות, עם קיפ נוקשה למצחן. מהודקות במדיהן הלבנים,
מעשיות וקפדניות, יודעות את אשר לפניהן, בטוחות בעצמן, אינסופ
ידע ונסיון  צבור בראשן ובידיהן, מסתובבות בשטח, בודקות,
מצטרפות לביקור הרופאים לסבב של הבוקר, נעצרות אתם ועם כל
הפמליה ליד כל חולה לביקורת, לדיווח מהלילה, להערכות לגבי מצב
החולה- הרוטט בינתיים מפחד שמנסה לפענח כל מילה מדברי הרופא
עליו (מה יקרה לי..)- ותוך כך גם משגיחות על עבודת הטירוניות
שמסתובבות כפרפרים לבנים במחלקה..   הרצפה נשטפת בינתיים
ומנוקית ע''י נשי כוח העזר הלבושות בבגדים ירוקים, שמתפרשות על
המחלקה עם דליים, חומרי חיטוי, מגבים וסמרטוטי חוטים וסבון
מקציף לכל אורכה ורוחבה;  נאספים האוגרים של הכביסה המלוכלכת
ונלקחים לכביסה, מחולקים מגבות, חלוקים נקיים, כריות או שמיכות
לפי הצורך, תה של 10 לחולים.
(כמה חידקים, ואיזה וירוסים מסתובבים פה, חשבה לעתים תוך שהיא
מטפלת, מגישה, מנקה חולים: מיליארדים, ואיזה מחלות נוראות..)
  מהר, מהר, גמרת עבודה אחת - מחכה לך אחרת.
  הסטג'רים החמודים מסתובבים במחלקה- היה אחד שגרם ללבה לדפוק
יותר מהר, אבל לא היה כלל זמן ומקום לרגשות- וגם,  הכאב ההוא
עוד היה טרי.  אבל פעם אחת,  במטבח, בכתה רבע שעה, לבד, בשקט,
באמצע העבודה, כל הכאב על מה שהיה.  ובכל זאת עוד יכלה לאהוב,
להתרגש -לא היה שום סיכוי שהוא ראה אותה בכלל והיא לא עשתה דבר
כדי למשוך את תשומת לבו- היו כל כך הרבה נערות נאות וצעירות
ממנה, וגם לא היה זמן לרגשות, היא  היתה עסוקה בלרוץ כל הזמן
ולהספיק, תמיד מישהו קרא לה לעזרה. רק לבד  יכלה לבכות. אלא
שבבית חולים לא היה נדיר לראות טירונית בוכה. היו לכך כל כך
הרבה סיבות במקום הזה.  אבל היה שוב אביב, ורק היא היתה כל כך
עצובה...הבנות סביבה ריננו ורפרפו כפרפרים או צפרים, שמחות
ועליזות בכח נעוריהן המתפרצים. הימים היו ארוכים מאוד והיתה
צריכה לרוץ לשרת, ללמוד, לשנן ולהבחן. ובכל זאת, בהליכות הבוקר
היומיות מהמעון על הכביש הראשי אל בית החולים  האביב התפוצץ
והירק היה ירוק יותר, והשמיים חייכו בתכלת אינסופית.
  היכן שיש פרחים יש גם פרפרים: לחלק מהבנות היו מחזרים. בת
קבוץ ליד ירושלים  מצאה תוך חודש את האהבה-מושבניק לא מרשים
במיוחד, היא חשבה- שהנערה גם תנשא לו בהמשך; כבר מהשנה הראשונה
היו צמודים בכל רגע פנוי.   בחורים אחרים היו מגיעים להוציא את
הבנות למסיבות בסופי שבוע.  הם נראו לה כל כך צעירים...
  המדריכה הראשית של הכיתה הזו של האחיות המוסמכות,  בחורה
שחורת שיער, נמרצת, גדולת חזה, נחושה, נוקשת תמיד בעקבים גבוהי
עקב. היא למדה סיעוד ברמה אקדמית בארה''ב, והיתה נחושה להכניס
גם בישראל את מקצוע הסיעוד ברמה אקדמית ועם תעודה -מה שלא היה
קיים עד עתה. פה היה רק קורס לאחיות מעשיות-  של שנה וחצי- או
קורס לאחיות מוסמכות, לא  אקדמי, של 3 שנים. וכך, מלבד
הלמודים עצמם, היתה הפמיניסטית הלא מוגדרת שכזו, מסבירה לבנות
מדוע כה חשוב שתהיינה נשים- אחיות-ברמה אקדמית.
באותה תקופה היו קורסים לאחיות אבן שואבת לבנות צעירות,
במיוחד לבנות קבוץ; זו היה המקצוע היחיד  בו יכולת לרכוש
מקצוע, ללמוד בלי לשלם, לקבל תוך כך מקום לינה ואוכל וביגוד,
ועוד לקבל סכום כסף לא גדול.   בנות  ההתישבות  העובדת, כמוה,
שלא היה להן מימון ללימודים - שכן צריך היה לבקש מהקבוץ מימון
אם רצית ללמוד באוניברסיטה, רק בודדים מהמבקשים נענו בחיוב כל
שנה, ותמיד היה תור ארוך לפניך,- זו היתה אפשרות לבנות עתיד
בלי להיות תלויה בקבוץ. זה היה נחשב אמנם למקצוע מפרך, אך רבות
בחרו בו.
 בימי ששי היתה הנסיעה הזו הביתה, קודם לפתח תקווה, ומהתחנה
המרכזית המנומנמת שלה באוטובוס  לבד ,
כל הדרך הארוכה, בכביש הישן דרך מדרשת רופין לחיפה -
אקליפטוסים  ואדמה אדומה לצדי הדרך. היא הרגישה כבדה ועייפה,
כבר לא צעירה. הבחורה בת ה24 הרגישה מבוגרת מאד, עצובה ועם
משקל עודף בלבה, עצב שאי אפשר היה לדבר עליו וגם לא להסבירו
לכל הנערות החמודות והקלילות הללו, לעומת מה שהיא כבר עברה.
בעצם עברה תהליך של אבל.
  ובכל זאת היתה הולכת אתן כל בוקר את הדרך הזו לבית החולים,
עובדת ומושפעת ממה שהיא רואה.  ואלה היו דברים קשים. פגישה עם
מוות, מחלות, זקנה. כרגע, לא אמרה לעצמה: זה לא מה שאני רוצה-
לא היה לה לאן ללכת וזה היה גם בית לתקופה. עם כל הקושי
והבדידות  היתה טובה בלמודים, אך התקשתה להתמודד עם הדברים
הקשים שראתה. היא לא הרגישה חזקה דיה כדי לעודד אחרים ולתמוך
בהם, כדי לשים את עצמה  עם האבן הגדולה על הלב, בצד..  בעצם
היתה זקוקה בעצמה לבכות את ים הצער שהיה בה, אך לא נעצרה כדי
לומר זאת לעצמה. היא הרגישה שהיא כמו ציפור גדולה, כהה ועייפה,
שטסה נמוך ולאט  בין כל יונקי הדבש האלו, המרפרפים ומדלגים.
הנערות.
  הבנות ניסו לשדך לה מישהו מהמכירים היותר מבוגרים שלהן,
שנראה להן מתאים. בחור ממושבה קרובה, נאה למדי ובעצם רציני
בכוונותיו. הוא היה באמת מעט מבוגר ממנה, ואפילו היה לו
אוטו-מצרך נדיר, והיא אכן יצאה אתו פעם או פעמיים. אבל היא
תפקדה רק על פני השטח.  הוא לקח אותה למסיבה ביום ששי אחד
-כנהוג- למסיבה עם חבר'ה שלו-דבר פחות או יותר חדש עבורה. זו
היתה מסיבה סלונית בבית פרטי, ריהוט שהוזז מעט הצידה על מנת
לרקוד,עם מגוון אנשים, רובם  צעירים  בני האיזור, הבנות
מלובשות לבוש  אלגנטי, מוזיקה לריקודים , משהו שהיא כבר לא
חוותה יובלות; נראה שחלק מהאנשים הכירו זה את זה מקודם אך
כמוה, חלקם לא. לאחר המסיבה הוא איכשהו חיכה ממנה לקרבה גופנית
כמו כל זוג חברים ממכריו, אלא שהיא לא רצתה, ולא יכלה.  היא
חיבבה אותו, בעצם בצורה שטחית, אך לא הרגישה אליו שום קירבה.
לאחר פעמיים בהן יצאו יחדיו חדל להזמינה.היא הרגישה הקלה...
הוא מחפש חברה רצינית ,לנשואין, היא חשבה. אך היא כלל לא היתה
במקום הזה; העבר העיק כמשקולת על צווארה. הדכאון והכאב ריחפו
עדיין כמו רשת שחורה מעליה, רשת שיכלה שוב לנפול עליה אם תעצור
או תחזור על עקבותיה. לקבוץ לא יכלה לחזור. היה צורך לעשות
משהו, להתקדם, להמשיך הלאה, למקום אחר להרפא, ולהשתלב בחיים
איכשהו. .
 רק השליטה על איך ומתי זה יקרה לא היתה בידיה
 היו דברים קשים מאד בבית החולים; לקראת סוף השנה הראשונה
הגיעה נערה כבת 20, מגולחת שיער וקירחת, עם סרטן סופני במעיה.
היא לא יכלה לאכול, היתה רזה, הקיאה  מין נוזל ירוק  כל הזמן
והיתה מוחזקת במצב  של חצי הכרה, בדמדומים, כדי שלא תסבול כל
כך. היא כבר לא היתה מסוגלת לאכול. מפעם לפעם היו מרטיבים לה
את השפתיים במקלון עם צמר גפן רטוב- היא כבר גם לא יכלה לשתות-
כל המעיים שלה היו אכולים . להיות לידה כל הלילה, לראות את
הסבל הבלתי נתפס את כל הצנורות האלו שיצאו מכל מקום בגופה, היה
מזעזע מדי.ומכאיב מדי.   הנערה הזו נפטרה לעיניה, תוך יומיים.
וזה לא היה המקרה היחידי. . היא אמנם לא היתה צמודה דווקא
אליה, אך היתה נכנסת לשם כל הזמן, וחושבת לעצמה: אלוהים
אדירים, למה, איך זה קורה...כל האימה, כל היסורים של הילדה
הזו. זה היה נורא  מכאיב, והיה מאד קשה להחליט שזה מה שתראה כל
חייה. לפתע היתה מודעת לכך.
מקרה נוסף שגרם לה להרהורים שניים בקשר ללמודים אלה ולמקצוע
הזה היה גבר נאה ושחרחר, כבן 45,שהיה פציינט במחלקה; גבר מלא
חיים. מיטתו מוקפת בדרך כלל באורחים ובאחיות. הוא היה מתלוצץ
עם האחיות, והן צבאו כל הזמן ליד מיטתו. והנה, לעיניה זה קרה:
האחיות היו בסיבוב עם הרופאים ופתאום היתה תכונה ליד מיטתו;
הגבר היה באמצע שיחה עם הרופא והאחיות, ולפתע התחיל להכחיל
ואחר כך להצהיב. אחיות רצו, הרופאים גחנו מעליו... הביאו שוקר
חשמלי, הכל פעלו ביעילות ובמהירות: שמו לו מהר מהר את מכשירי
החשמל, בחזה, ברגליים. ו-אחת שתיים שלוש- שוק!   הגוף קפץ
למעלה, כמוכה ברק, אך הגבר הפסיק לדבר, עוד דקה - עוד שוק -
והאיש המשיך לקבל את הצבע הנורא הזה של המוות. נסיון נוסף -
הזמן הוא גורם מרכזי בהתקפות לב. הגוף קפץ כמו קודם, אך
המוניטור הראה קו אחד ארוך. הוא היה מת!  וזה קרה תוך דקות
ספורות, בנכחות הרופאים, האחיות, והמכשירים הכי מתוחכמים- ואיש
לא היה יכול להציל אותו!!    והרי רק עכשיו הם דברו אתו ואפילו
החליפו בדיחות  ופתאום-הוא היה מת!   תוך 5 דקות!  ממצב של
חיים מלאים , פתאום הוא לא היה!
  היו עוד אנשים שנפטרו. גם במשך היום, אך בעיקר בלילה.  יום
אחד היתה באה לחדר חולים מלא, ולמחרת, המיטה האמצעית היתה
ריקה; לעתים זה היה רק החלפת החדר של החולה, אך הרבה
פעמים-האיש, שחיבבה אותו, שאתמול דיברה אתו, הגישה לו תה,
ליטפה אותו והכירה את מי ממשפחתו, נפטר במשך הלילה, והוצא
בחסות הפרגוד שמאחריו נעשו כל התהליכים המפחידים של לנסות
להציל אותו, אחר כך לנקות אותו מכל השקיות, הצנורות, המחטים
והדם או הדברים האחרים שמחוברים לאנשים  בבית-חולים - ושהאחרים
בחדר לא יראו ולא יבהלו -הגופה היתה מוצאת במהירות עם המיטה
מהחדר, ומהר מאוד היתה מוכנסת מהמסדרון מיטה חדשה, עם סדין לבן
וכריות, חפה מכל זכר למה שהתרחש פה רק כרגע, מהאיש המת שהיה פה
רק עכשיו ומהעולם השלם - כל מה  שהאיש הזה היה למשפחתו
ומכיריו;                              מיטה נקיה חיכתה לחולה
חדש!
 זה היה מקצוע קשה, קודם לא היתה מודעת עד כמה. היה קשה לה
יותר ויותר גם להסתיר עד כמה המגע עם הגופים הזקנים, עם החלקים
האינטימיים ברחיצה דוחים אותה , עם הפצעים, הרקבון, הדם
והמוגלה - זאת היה אסור לא רק להראות אלא אף לא דיברו על כך.
היה גם הפחד מהידבקות, הצורך להיות תמיד נחמדה, להיות תמיד
נכונה לתת יד, להיות מוזעקת לעבודה  יום ולילה. להחשף תמיד
לחלקים הקשים והמדכאים של החיים ולנכחות המוות כל הזמן, ההכרח
הנלווה למקצוע להיות מגויס כל החיים. חיים של לא יום ולא לילה,
של אחריות אין קץ לחיי אדם . היה צריך להתקשח כדי להפוך לאחות
- והיא לא הצליחה בכך.  
  לקראת סוף השנה חלק מהבנות כבר היו אחראיות משמרת לילה -
אחריות כבדה, כל המחלקה על כתפיהן. היא היתה תלמידה טובה
בחומר תיאורטי, אך יותר ויותר הבינה, שהיא לא מסוגלת לאחריות
המתמדת הזו לחיי אדם, שהיא לא רוצה ולא מתאימה למקצוע והוא לא
מתאים לחיים שבהם היא רוצה. כך שבסוף השנה היא שוב ארזה את
חפציה, את זכרונותיה, אמרה שלום לחברותיה לקורס, למדריכים
ולמורים, ועברה למקום אחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יהודים בניגוד
לערבים אף פעם
אינם מתים

הם תמיד "מובאים
למנוחות"


ותמיד אני שואל
את עצמי מה הם
עושים אחרי שהם
גומרים לנוח?


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/07 13:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה