א
כשהרמב"ם הופיע, עמוס במזוודה כבדה, ברחוב הראשי של טבריה,
הוקף מיד על ידי המון סקרנים:
"מה זה, רבינו משה בן מימון, האם באת לעירנו הקדושה להתווכח
שוב עם אחד הרבנים שלנו בדבר פירושים, המבוססים על דעות עקו"ם
יווניים?"
"לא! הרי אתה רואה את המזוודה העבה בידיו, מלאה תרופות ועצות
לחולה. הוא בטח הוזמן לחולה חשוב."
"האם אין בערינו די רופאים נבונים, שמוכרחים להזמין רופא
ממצרים?"
"והאם אין למלך מצרים מספיק רופאים מפורסמים מצריים, שהוא
מזמין לעצמו ולמשפחתו יהודי עם זקן שחור, כרופא מלכות?"
"רבותיי, הירגעו, לא באתי לרפא אף אחד, אם כבר הייתי מרפא את
עצמי, כי רק העליון בשמים יודע כמה זקוק אני לרופא, אבל אולי
מישהו ילמד אותי איך אמצא את "מרכז כנרת"?"
"עכשיו הכול מובן. גם אתה באת למימי המרחצאות, המרפאים הכו,ל
ואתה רוצה ללון ב"מרכז כנרת". אין דבר קל מזה. בעוד כמה צעדים
תמצא, כמו פיל לבן מרוצף בשיש איטלקי על רקע בתים שחורים, את
המלון. "
אחרי שפתח את שער המלון, נתקבל מיד על ידי בעל המלון:
"שלום עליך, רבינו משה בן מימון, סוף סוף הגעת. מונסיה החכם
מלוניל מחכה לך כבר יומיים בחוסר סבלנות."
"האם הוא נמצא עכשיו במלון? באיזה חדר?"
"תסלח לי רבינו משה, אבל בא לי ממש לצחוק. באמצע יום אתה שואל
אם מונסיה מלוני נמצא במלון.
"למלון באים ללון בלילה וביום למונסיה מלוניל אין לו אפילו
מזכירה או מין נקבה אחר. האורחים מנצלים את היום בהתאיידות
במרחצאות שלנו, הידועות כבר מאות שנים בכל העולם. גם הוא החליט
לנצל את הזמן הפנוי, החופשי מעסקים, להורדת כרסו הכבדה והפימה
המשולשת. הוא השאיר לך כרטיס כניסה לתא הסמוך לשלו."
"אם כן, אמהר, הגם אליבא דאמת, אינני סובל מרחץ ונשימת אדים
גפרתיים, אבל מה עליי לעשות, הזמנת עשרה כותרים של "מורה
נבוכים" והצעה לקבל את תיבון כמתרגם, למען זה כדאי לפגוע
בבריאות."
"השאר פה את המזוודה. נשמור עליה כעל בבת עינינו", הציע בעל
המלון.
"להד"ם. את המזוודה אני נושא אתי בכל מקרה כמו שאני נושא את
ראשי. איך אמר חכם יווני? "חכם נושא הכול עמו". שלום. נקווה
שאגמור מהר את העסקה ואוכל לנשום אוויר צח."
מיד אחרי שנכנס לבניין רצה לצאת. גברים כרסתניים מכוסים בסדין
רק כאילו היה זה איזור, זיעה דוחה התפשטה לכל כיוון, ונשים
זקנות בעלות שדיים ירודים ואף הן מדיפות ריח דוחה, נדדו בלי
הרף בפרוזדור, כדי להיעלם בתוך התאים שלהם. בלכתו נתקל בסדרן,
אשר אחרי שבדק את כרטיסו, הצביע במהירות על תאו. הוא הניח את
המזוודה על הספסל והחל באי רצון להתפשט. עם כניסתו לתא הגביר
כנראה הסדרן את החום ואדים הקיפו אותו לפתע, כמו אויבים ששים
לקרב. הוא ניסה לנשום באפו וכתוצאה מכך התמלא גם אפו באדים
חריפים. הוא ניסה כמו שחיין לדחוף מעצמו את האדים, אך הם חזרו
ביתר שאת. התנועות העצבניות בתא הסמוך עוררו כנראה תשומת לבו
של השכן מונסיה די לוניל והוא קרא בקול עליז:
"זה אתה, מורי ורבי? אני מחכה לך כבר בלי סבלנות יום ולילה.
נו, איך מצא חן בעיניך המרחץ הטברייני? אותי הוא ממש מבריא.
אני אומר לפלונית שלי, לו יכולתי להעביר את העסק שלי לטבריה,
אבל מה לעשות, העסקים קושרים אותי ללוניל..."
הרמב"ם ניסה להפסיק את השתפכותו המסחרית וזרק באי סבלנות:
"האם סגרת כבר את העסקה עם תיבון בדבר תרגום?"
"אני שומע בקולך כאילו אתה מתנגד לאיש?"
"להיפך, אני חושב שהוא מוצלח ביותר, רק האדים משפיעים עליי לא
טוב והייתי רוצה להמשיך את השיחה... על שפת הים... האם לך לא
חם?"
"זהו הטוב במימי טבריה. האם אתה לא חושב ככה?"
הרמב"ם ניסה לענות לו, אך לפתע, כאילו הוכה בפטיש, ראשו משך
אותו למטה. הוא הרגיש שיקבל מכה במצחו, וניסה לפרוש את ידיו.
רק ראשו הכבד כעופרת משך אותו לרצפת האבן. הוא הצליח עוד
להוציא צעקה: "ה צ י ל ו!" והתמוטט.
די לוניל, אשר מתחילה הרגיש שהרמב"ם לא מרגיש טוב, הפעיל עם
שמיעת הקריאה את פעמון האזעקה הנמצא על ידו על הקיר. האזעקה
שנשמעה כפעמוני כנסייה בכל פינה, הזעיקה מיד את מנהל המלון, את
סגנו ואת הרופא המקומי. הם פרצו לתא ומשכו את הגופה הבוערת של
הרמב"ם, כשהם מתבוננים בזוועה בראשו האדום כמו סרטן שמוציאים
ממים רותחים. הם נשאוהו מהר מחוץ לבית המרחץ. הסניטר למוד
הניסיון שפך על גופו דלי מים קרים. לבו של האדם האדום החל
לפעום במהירות, כאילו אחז בו שיגעון. נדמה שכל אחד בסביבה שמע
את פעימות לבו.
"עתה שפוך לו על הפנים, אבל בזהירות, לא בעיניים!" ציווה
הרופא.
"איך אפשר לא להרטיב את העיניים?" שאל עוזרו.
"שפוך כבר!" זעק הרופא.
"שפכתי ונדמה לי שהלב לא פועם ככה בכוח."
הרופא הרכין את ראשו למקום לבו, הוציא מכיסו מכשיר שמגדיל את
השמיעה והניח על החזה, שבו הלב השתולל לפני כמה דקות. עוד פעם
קירב את אוזנו ובסוף הפליט:
"לא ייאמן! בגלל כמה נשימות גופרית, שמבריאות אלפי אנשים.
רבותיי, אני מצטער לקבוע, שסבל כנראה מאלרגיה חמורה לאדי
גופרית... הוא... לא בחיים."
"אתה רוצה להגיד, ששני דליי מים הרגו את האדם?"
"לא מים. בהחלט לא מים. עוד בטרם נכנס לתאו הרגיש לא טוב, אבל
הוא רצה לסגור עם מונסיה די לוניל עסקה, בנוגע לאיזה ספר
והחליט להקריב את עצמו. כסו אותו והכניסו אותו למחסן ואבות
העיר יחליטו מה לעשות אתו."
אבות העיר החליטו מיד. היות שלפי המסורת אסור להחזיק מת בבית
יותר מיום ולילה וספק אם בנו, שצריך להגיד קדיש, יצליח להגיע
ממצרים בזמן כה קצר, החליטו להטמין אותו באדמת טבריה כבר
למחרת. כל הקברנים גויסו לעבודת הכרייה במקום שהם הצביעו ויש
לציין שמאהבה למורה הגדול חצבו באדמת בזלת שחורה וקשה מעין
מיטה לישון בה לפי מידת גופו. הם גם לא שכחו שקע על יד גופו
בשביל המזוודה, שמעולם לא נפרד ממנה.
אבל כבד ירד על היישוב הקטן, כשנודע שהמורה הדגול והרופא
המפורסם נפטר לפתע, לאחר שהתמוטט במרחץ, ייתכן מעייפות בעבודה.
היו אפילו שהציעו הכרזת צום ועצרת, אך ראש העיר לא היה מעוניין
בפרסומת יתרה. בהלוויה, שבה השתתפו כל תושבי העיר, ויתר על
המרכבה שלו וצעד ברגל. הוא אפילו אחז במשך כמה דקות באחת
הידיות של האלונקה, עד שאחד מעובדי העירייה החליף אותו. מאחר
שבנו היחידי ר' אברהם לא היה נוכח, ציוו חכמי העיר על אמירת
קדיש הגדול אחר צידוק הדין.
הרמב"ם ששכב, כמו כל מת, זקוף על האלונקה, הקשיב בהנאה לצידוק
הדין, ואחרי שהקהל התפזר מדד בפישוט רגליו את גודל מיטתו,
ואחרי שהניח את ראשו על אדמת בזלת קרירה נרדם בשלווה. אך בנו
ואנשי השררה, שיומם ולילה הזדקקו לעזרתו, לא נתנו לו לנוח
במיטה שלו. כשמאוחר בלילה הגיעה הספינה מקאהיר, ירדו ממנה בנו
עם שני חיילים מצריים מזוינים בחרבות חדות ופנו מיד לביתו של
הקברן הראשי. הם דפקו בחוזקה על הדלת ואחרי שיצא מבוהל ממיטתו,
אחזו בעורפו ויוליכו אותו לכרכרה שחיכתה להם. בהגיעם למקום שבו
נכרה הקבר, רק אז הציגו את עצמם כחיילי המשמר המלכותי וציוו
עליו להביא במהירות את שני עוזריו. אחד מהם ליווה כל צעד שלו,
פן יעלה על דעתו של הקברן לנוס ולבקש עזרתו של ראש העיר.
כשהביא את שני עוזריו, מסר לו זה שנשאר על יד הקבר שקית עם
מטבעות, ומיד אחרי זה מסר לשני עוזריו שקיות קטנות יותר.
"הוד מעלתו החליט לפצות אתכם בעד עבודתכם הבלתי רגילה בלילה,
אך אם ידיעה כלשהי תופץ בציבור שהקבר שבו קבור הרופא הגדול הוא
ריק, יש לנו את שמותיכם ואת כתובות הדירות שלכם, ובאללה
נשבענו, שנבוא בחצות ונשחט אתכם ואת הגוויות שלכם נשליך לים,
למאכל דגים. זכרו כמה יעזרו למשפחות שלכם מטבעות זהב אלה
ומאידך גיסא מוות איום, שבועת מוסלמי, הנאמן למלך כל יכול.
ועתה מהרו, קחו את כליכם, פתחו מה שיותר מהר את הקבר, הוציאו
ממנו את הגופה והניחו אותה במרכבה. אחר כך כסו את הקבר, אבל
כך, שהאיש החכם ביותר לא ירגיש שהוא נפתח אי פעם. ראו הזהרנו
אתכם, לסגור אותו כך שגם אתם לא תרגישו, וחשוב ביותר, שתשכחו,
למענכם ולמען המשפחות שלכם, שאי פעם ביקרנו אתכם ואי פעם
העזתם, אתם, להוציא את הגופה הקדושה. היא חוזרת למקום, שהיא
שייכת לו, למשפחתו האהובה ולעם, שבו התפרסם בידע שלו בכתבי
הקודש וברפואה, שהביאה מזור לרבים."
לאחר שהובא לפוספאט שבמצרים, מקום מגוריו, התקיימה הלוויה
השנייה, אך המפוארת יותר. מיד אחרי המרכבה שבה הונחה הגופה
נסעה מרכבה מפוארת, ובה ישב מלך מצרים עם יורש העצר שלו. משני
צדדי המרכבה רכבו שני אבירים ממשמר המלך כשחרבות ארוכות
ונוצצות מורמות בידיהם. כן ליוו כל בני משפחתו של המלך,
שהרמב"ם טיפל בהם. גם הם הוקפו על ידי שומרים מזוינים. כדי
שהקהל הרב, הבוכה והמיילל והדופק על החזה החשוף, לא יתקרב יותר
מדי למשפחה המלכותית ולנכבדי המלכות, רכבה מחלקה של נבחרי המלך
וקבעה מרחק מכובד בין המשפחה המלכותית ובין הקהל המתאבל. מלבד
ר' אברהם, אשר נסע מיד אחרי המלך ומשפחתו יחד עם בניו (בתו
היחידה נפטרה, עוד כשהייתה קטנה).
הנפטר בעצמו, עייף מטלטולי הדרך, לא הגיב לפגישה עם משפחתו
וניסה לנוח, אבל עוד באותו הלילה טולטל על ידי שני מלאכים
גברתנים, אשר מדדו בקפדנות את גופו והרכיבו לו, כמו רופאים
בעלי מקצוע, לכתפיו שתי כנפיים ארוכות וצחורות, על מנת שאם
ירצה יצטרף לחבריו החכמים בגן עדן. לאחר שהלכו, בדק הרמב"ם את
הכנפיים, הרים אותם למעלה, שם אותם מתחת לראשו בצורת כרית רכה
והפעם נרדם בשלווה, ולא שמע אנשים שהתהלכו סביב לקבר והתבוננו
בו, משמר שהציב המלך למען לא יעלה על דעתו של "מוג'נון"
(משוגע) כלשהו לפגוע בו, אומרי "קדיש" בכל בוקר. כלום לא הטריד
אותו. הוא נח בעד כל הימים הארוכים ששהה עד מאוחר בלילה בחצר
המלכותית, ואחר כך ישב כפוף לאור הנר על מחקר שהכין.

ב
כשסוף סוף התעורר, לא ידע אם זה בוקר, שתמיד קם לעבודה, או
עדיין לילה. חושך גמור שרר. הוא ניסה לשמוע, שמא יש שיחות
אנשים שהתהלכו בקרבתו או צעדי המשמר או מלמול "משמרות קדיש",
אשר בהתקרב תייר אל הקבר הגבירו את קולם, הפכוהו לבכי, בתקווה
שהתייר מתוך רחמים או כבוד לנפטר ישלשל כמה מטבעות לקופסה
גדולה, הנושאת את שם "למען שיפור בית הכנסת על שם רבינו משה בן
מימון". מאומה לא חדר אל אוזניו. אף צליל, אך הוא הרגיש שלא
יוכל עוד לשכב, ותהי שעה שתהיה. הוא שם ידו על המזוודה, שהייתה
מונחת קרוב ללבו ובלי היסוס קרא: "ייפתח הקבר!"
והקבר נפתח. המכסה הכבד התרומם ושכבת אדמה הוסטה ביד פלאית
הצדה. הוא הרים את ראשו והביט למעלה. אף כוכב לא נראה והירח
שהופקד על הלילה לא נראה בסביבה. אף על פי כן, החושך ("חושך
מצרים") חסר כל שיחות, והצביע על שהשעה מאוחרת ובני אדם עדיין
שרויים בתרדמה. כל זה סייע לו לצאת מן הקבר בלתי נראה. הוא
התרומם ומשך את עצמו בזריזות למעלה. עתה ציווה שוב:
"ייסגר הקבר ולא יישאר סימן של פתיחה."
הוא לא הסתובב להיווכח אם פקודה זאת בוצעה. אף בטבריה סמך על
הכוחות העליונים. עתה הגיעה השעה למבחן הכנפיים. הוא פרש אותם
לכל הרוחב, כמו חסידה-זכר בשעת מחול חיזורים, ואחר כך קפץ
למעלה. הכנפיים נפתחו מיד ונשאוהו בכיוון הים. רגע נהנה מחופש
התנועה, אך כשהעמיק וגלי הים רעשו והתגלגלו תחת רגליו, איבד את
הכיוון. איך הציפורים עוברות אלפי קילומטרים מעל היבשות והימים
ובסופו של דבר מוצאת כל ציפור את הכן על גג הבית או העץ שבנתה
אשתקד. מחשבה זאת צצה במוחו רק לרגע. מה לעשות שאני לא ציפור
ואין לי מושג לאן לכוון את הכנפיים שלי. הוא חזר לשיטה המקובלת
בכל האגדות העממיות אצל רוב הצדיקים: "קפיצת דרך".
כשהוא מדגיש כל מילה, קרא לעומת הים האימתני:
"אני רוצה להיות בפוספאט!"
וראה, מיד הופיעו מתחת לרגליו הבתים הלבנים של קהיר הקדומה -
פוספאט. לבו שמח למראה הפתאומי, המוכר כל כך במשך שנים, אך הוא
לא כיוון את גופו בכיוון "מאציצה" - השכונה של העשירים שבה
התגורר, אלא לכיוון הגטו היהודי בקהיר. רק זה חסר היה לו,
להתפרץ באישון הלילה לביתו ולזרוע בהלה בין צאצאי בנו אברהם.
"אבא, המת הופיע בחדרי, כולו לבן בתכריכים. אבא, זה לא חלום!"
הוא ירד לאט לאט ל"בית הכנסת של עזרא", שהתפרסם בכל העולם
ב"גניזה" של כתבי יד עתיקים, שכמאה אלף מהם רכש ש"ז שכטר
והעביר לקיימברידג'. כאן, על תלה של כנסייה קופטית שנמכרה
ליהודים, נהגו מתפלליו מנהגי ארץ ישראל הקדומה, ובו הורו תורת
הרמב"ם, ר' אברהם בנו וגדולים אחרים. הרמב"ם בעצמו, בזמן הקצר
שנשאר לרשותו, השתתף בדיונים והסביר להם את הקטעים הלא מובנים,
כשהוא מצטט תמיד את אריסטו בלשונו ומכאן נקרא על ידיהם "המורה
היווני".
עתה פרץ לגניזה דרך חור גדול שבקצה עזרת הנשים ואחר כך, באין
סולם על הרצפה, רץ למחסן, שבו החזיק השמש את הבגדים שלבש. השמש
הזקן, אף על פי שהיה שרוי בתרדמה, התעורר לשמע רעש בסביבת
"הגניזה" ואחר כך צעדים למחסן. הוא יצא ונר דולק בידו ומבלי
להתפלא בזמן כה לא מתאים, בירך את "רבינו משה בן מימון" ומצא
לו מיד את ה"כתוב" - כותונת תפורת בית מבד גס ואפור, ארוכה
ורחבה וסגורה, שמעבירים דרכה את הראש. מיד אחר כך הוציא מהארון
את ה"עבאיה" הלבנה עשויה צמר כבשים, שכיסתה את כל הגוף.
בהחליקו את ה"עבאיה" על הגב, הרגיש היטב את הכנפיים והבין את
מצבו של האורח. הוא הזיז קצת את קצות הכנפיים למטה, כדי שלא
יתבלטו, ונהג כלפיו כמו שנהג בו כשעוד היה בחיים, מתוך כבוד
למורה הדגול.
בעברו על יד "העומד", שעל ידו נהג להתפלל, גילה אדם גברתן,
השוכב על בטנו כשתחתוניו מופשלים וישבנו הרחב גלוי. הוא נעמד
נדהם וזרק שאלה:
"מה עושה ברנש זה בבית הכנסת? האם הוא שיכור ודווקא כאן, במקום
הקדוש, הוא מגלה בלי בושה את ישבנו ואתה לא הגבת והמתפללים
שבאים לכאן שתקו?"
"הייתי אומר "צער בעלי חיים". כשראו את הסבל שלו, שאולי עולה
על איוב זה בתנ"ך, עודדו אותו והזדהו עם סבתא שלו, שיעצה לו
לגשת לבית הכנסת, שכבודו נהג להתפלל בו, אולי יראה אותו, ירחם
עליו וירפא אותו."
"ככה פשוט. אצא מהקבר שבטבריה, אבוא לכאן וכשאראה את ישבנו,
ארפא אותו. האם ככה חשבו וגם אתה, ידידי הנאמן זה שנים?"
"יסלח לי רבינו ומורינו. חטאתי שעברתי על ידו. שמא הוא זקוק
לעזרתו של ברוך דיין אמת, שיגאל אותו מסבלו. חשבתי... תסלח
לי... חטאתי!"
"לא חטאת, רק הפתעת אותי במראה דוחה זה. מיהו בכלל איש זה וממה
הוא סובל?"
"זהו ר' יעקב, הקצב הידוע בשכונה בכינוי "אבו-רחמה". איש חזק
ובריא כמו שמשון הגיבור, אשר חלה לפתע, והמעי מזה שבועות במקום
להפריש כמו אצל כל אדם "אשר יוצר", אם כבודו מבין אותי, מפריש
מוגלה, טיפות טיפות. הרופאים שאליהם פנה קבעו פה אחד: "יש
לעשות ניתוח דחוף במעי", אחרת הם יכולים להבטיח לו, שבעוד שבוע
או שבועיים הוא פשוט ימות. קרובי "אבו-רחמה" לא היו קמצנים
והזמינו ל"קונסיליום" את הרופא המפורסם ד"ר אברהם פחאמי-ביי
ואת עוזרו. אלה בדקו באופן יסודי כל חלק מגופו הכביר, שהתחיל
עתה להפיץ ריח לא נעים. בסוף קבעו פה אחד: "קיימת אולי תקווה
אחת, אם תסכימו שנבצע ניתוח מהיר. אנחנו לא מתחייבים שום דבר,
אבל אם לא נבצע ניתוח, אבו-רחמה ייחשב במהרה ל"זכרונו
לברכה"."
"ומה אם אמות בשעת הניתוח ולא אוכל לשאת איך חותכים את הבשר
החי ממני?"
"שום דבר איננו יכולים להבטיח. תשתה כמות גדולה של יי"ש כדי לא
להרגיש, אבל כל היתר הוא בידי הקדוש ברוך הוא, אבל אנחנו
מאמינים בכל זאת, שכלים מודרניים אלה יעשו את המוטל עליהם."
באומרם זאת, פתחו את המזוודה שאתם, והציגו כל מיני סכינים,
פטישים, מסורים, שבהם רצו להשתמש. למראה כלים אלה נתקף
אבו-רחמה בהלה. האיש שבמכת גרזן אחת הכריע שור ומיד אחרי זה,
כשהוא גוסס, פתח את גופו וקרע ממנו חלקים מיוחדים, מבוקשים, לא
יכול היה לשאת את המחשבה, שאחרי שישכרו אותו, יוציאו מגופו הוא
חלקים לא נחוצים לפי דעתם. רק סבתא של "יענקלה", שעדיין חיה,
הבינה היטב את ר' יעקב ודיברה אתו בלי הרף, שלא יסכים לחתוך את
גופו כמו איזו בהמה. ועוד הוסיפה:
"אני, לו הייתי במקומך, הייתי ניגשת לבית הכנסת של הרמב"ם,
עליו השלום, שמא ירגיש בך הקדוש, ולו בחלום, וירפא אותך. בני
העדה המתפללת שם סיפרו לי לא פעם על סגולותיו של חכם זה."
אבו-רחמה ענה לה, שאינו מאמין בנסים. הוא פשוט שכב במיטה ימים
שלמים, בציפייה למיתה. יהיה מה שיהיה. הוא הזניח את העבודה ורק
שכב. ביום ובלילה.
"עד מתי תשכב במיטה כמו נבלה ולא תעשה שום דבר למענך?" גערו בו
קרובים. אך הוא המשיך לשכב, בלי לשים לב לנעשה סביבו. עד שלילה
אחד הוכרע ונרדם. וחלם. הרופא המפורסם ועוזרו תוקעים סכין ארוך
וחד בבטנו, העוזר מנסר במסור את אחת העצמות ומגרד בסכין צרה אך
חדה את עורו של האיבר הכי רגיש לכל יהודי. בכוחות על-אנושיים
התעורר, התיישב על המיטה כשרעד מזעזע את כל גופו, פתח את חלון
חדרו ומבלי להתחשב בשעות לילה מאוחרות ובשכניו הזדעק:
"אני לא רוצה שיחתכו אותי. שמישהו יוביל אותי לבית הכנסת של
עזרא. אני אתן לו כל הון שברשותי. אולי בבית הכנסת יקרה נס, רק
אל תתנו שינתחו אותי."
לא היה איש בשכונה היהודית, שלא שמע את זעקותיו. העגלונים
הישנים בכרכרות שלהם עם הסוס הרתום, מיהרו ראשונים לעזרת
הסובל, המבטיח כל הון שברשותו. הם התחרו ביניהם למען קיום
מצווה ואולי תשלום יפה מאבו-רחמה. יחד הרימו אותו מהמיטה
והשכיבו על אחת המרכבות, ותהלוכה ארוכה של כרכרות ומרכבות
ליוותה אותו לבית הכנסת. הם נשאו אותו, כאילו היה מת, על אף
המחאות הנמרצות של השמש הזקן, והשכיבו אותו על יד המקום, שבו
החזן מתפלל. פה, בטח, אם לא יגלה אותו הקדוש ברוך הוא, האיש
ב"עבאיה" הלבנה, "הגיבן היווני" בטח יגלה אותו, שוכב אפרקדן,
תחתוניו מופשלים וישבנו הרחב גלוי.
ואכן במצב כזה גילה אותו הרמב"ם. על אף הריח הרע הדוחה הנודף
מהחולה, התכופף מעליו והתחיל לחקור את הישבן. הוא הוציא
מהמזוודה "מיקרוסקופ" פרימיטיבי - שתי עדשות של זכוכית
גבנוניות, שאחרי שהעמיד אותן בצורה רצויה הגדילו לו פי כמה את
המוצג. דבר ראשון שגילה היה כדור שחור גדול, שמילא את פי
הטבעת. כדור מעובד בצורה אמנותית, מסוג הכדורים שמייצרות
חיפושיות הזבל במצריים ועל אף המשקל דוחפות אותו קדימה בדרכי
הארץ.
הוא הוציא מהמזוודה מטלית פלנל, עטף את ידו וניסה להוציא אותו,
אך הכדור היה רחב יותר מפי הטבעת. הוא דחף את האצבעות, הרחיב
את הפתח ורק אחר כך הצליח להוציא את הכדור.
"מה אתה עומד ומסתכל?" נגד רצונו הרים את קולו על השמש, שעמד
כמהופנט, כשהרבי מתעסק בטומאה כזאת. "מהר תביא לי קערה
ללכלוכים ונר גדול."
כשהשמש הביא לו בריצה קערה ישנה, חלודה, הוא השליך את הכדור
לתוך הקערה.
"תעמיד אותה על הרצפה. אין צורך להחזיק אותה. אני בטוח שנמצא
עוד דברים להשליך לתוכה. הבאת נר?"
כשהשמש הדליק את הנר, שוב ציווה עליו רמב"ם:
"תקרב לי את הנר, שאוכל לראות מה שנעשה בפנים. אל תפחד, שום
יצור לא יצא מהפתח."
הוא בעצמו קירב את העדשות לפתח. הוא היה בטוח שאחרי שסילק את
הכדור, שהיצור האלמוני עיצב אותו, ואחרי שאור הנר יחדור למעי
הסתום כל כך, יופיע הבנאי לראות מי הרס לו את המבנה. לא טעה.
כעבור כמה שניות, לפי רעדת הנר בידו של השמש, שגילה אותו בלי
עדשות קמורות בעל הבית, השולט עד כה על המעי, ומיהר לראות מה
היא סיבת סילוק הכדור. פה חיכתה לרופא המנתח ההפתעה הגדולה
בחיים. לפי דעתו של ד"ר פחמי-ביי, מדובר היה על מחלת סרטן
ממארת, שמן ההכרח צריך היה לסלק עם בשר בריא, כדי שלא תתפשט
בכל גופו. היה זה ניתוח מסוכן, כי שום מנתח לא יכול היה להעריך
לאיזה מרחק הגיעו החיידקים המכונים פתוגניים שהקימו כבר תאים
לבנים, חיים או מפורקים, ושאריות רקמה נמקים. הרופאים לא חששו
לקרוא למחלה "סרטן", שבימים אלה גרם ברוב המקרים למוות והניתוח
הביא רק לתוספת כמה ימי חיים.
מה נדהם, כשבמקום נוזל סמיך בצבע צהבהב-ירקרק, גילו עיניו סרטן
חי, המתקרב על ארבע גפיו המכוסות כיטין, בדומה לשריון, למקום
הניזוק. עיניו הנישאות על גבעולים הבריקו כיהלומים. למראה היד
המחזיקה נר, הפכו לפתע לירוק עמוק. הוא נעמד כשראשו מגיע לקצה
המעי. הוא הוציא זוג מחושים וניצב מוכן לכל הפתעה. באותו הרגע
מיששו אצבעות הרמב"ם במזוודה, כשהוא אינו מסיט אף לרגע את מבטו
מיריבו. אצבעותיו שלפו בקבוק קטן שהכתובת עליו הזהירה:
"מיתה-מורס ראפידה" (מוות מהיר - עברית ולטינית)".
הוא פתח את הבקבוק בזהירות ושאב ממנו לטפטפת שלוש טיפות. שלוש
בלבד, אך כמות זאת של טיפות, לו הייתה נמצאת בתוך קליע שחודר
עור עבה של פיל או "היפו", די היה בה להרוג בן רגע את היונק
הגדול ביותר. מיד אחרי זה שלפו אצבעותיו המאומנות פינצטה בעלת
שפתיים ארוכות. הוא הניח אותה על הרצפה קרוב לברכיו וכיוון את
הטפטפת לכיוון עיניו של הסרטן. עיניו של הסרטן זרו אור ירוק
מאיים, אך הוא לא זז ממקומו. הוא הכיר היטב את היצורים העושים
רעש אך אינם מזיקים. באותו הרגע לחץ רמב"ם בכל כוחו על הטפטפת
וכל הנוזל נשפך בין עיניו של הסרטן. הוא נפל, כמו יצור הנפגע
בברק.
"תיפול קדימה ולא אחורה!" לחש רמב"ם.
ואכן הסרטן, שהתכונן באותו הרגע לקפוץ קדימה על מחזיק נר
המרגיז, נפל קדימה לפתח פי הטבעת. במהירות הבזק, תפס הרמב"ם את
המצבטיים שלו ואחז את הסרטן בסביבת בטנו. מיד אחרי זה הגיש את
הפינצטה לנר וכמה גפיים נפלו לתוך הקערה.
"תחזיק חזק את הנר!" הצטעק הרופא, "אינני יכול באותו הזמן
להחזיק את היצור במצבטיים ויחד עם זה נר כדי לשרוף אותו!"
"אינני יכול להחזיק את הנר ולעזור לשריפת גוף חי סובל. ראיתי
פעם איך זורקים סרטן גדול חי לתוך סיר עם מים רותחים, כמה הוא
סבל. אני כמעט התעלפתי למראה הכאב שלו."
"אני נשבע לך, שזהו סרטן טורף וטפיל, שאינו מרגיש עכשיו מאומה.
כפי שגם אתה לא מרגיש מאומה, לו בך פגע הנוזל הממית בן רגע."
"אבל זה מגעיל לראות חלקי הפגר."
"ולי אתה חושב שזה מראה נעים? כל מחלה הופכת אף אצל אדם יפה
ובריא מראה לא נעים, אבל מתפקידי להשיב לאדם חולה את מראהו
הקודם, הבריא."
"אתה, זה דבר אחר. אתה יודע הכול, למשל על סרטנים, על מינים
שונים."
"קראתי בספרים, למדתי. רופא צריך לדעת הכול. גם אתה, אם תרצה,
יכול ללמוד במקום לשבת בטל."
על אף השיחה עם השמש לא פסקו עיני הרמב"ם לעקוב אחרי הנעשה
בתוך המעי. ואכן בתוך המעי, שבו נהרג הסרטן, הורגשה תנועה.
סרטנים קטנים, שבקעו מהביצים באין אמם או אביהם, התקדמו בכיוון
שהמוליד שלהם נעלם. הרמב"ם מילא במהירות את הטפטפת בטיפה אחת
וירה לכיוון הסרטנים הקטנים. הכמות הספיקה והם הפכו בין רגע
לפגרים, שהתערבבו עם הצואה של האדם. רסיס הטיפה פגע כנראה
בכיסוי המעי, כי אבו-רחמא התעורר מהשינה ששקע וקרא:
"מי זה נובר בתחת שלי? אני אמרתי שאני לא רוצה ניתוח!"
"ר' יעקב", גער בו האיש, "איך לא תבוש להשתמש במלים גסות בקרבת
המקום, שבו מונחים ספרי תורה?"
רק עתה הרים ר' יעקב את עיניו וראה מעליו איש ב"עבאיה" הלבנה,
בעל זקן שחור ועיניים שחורות מבריקות. לא, זה לא היה ד"ר אברהם
פחאמי-ביי. והאיש המשיך לגעור בו:
"מה אתה שוכב על הרצפה כמו בהמה, ובישבן גלוי. אין לך עוד שום
מחלה ואין לך מה לעשות כאן. קום לך הביתה ואם יש לך בית כבוד
בו, תתרוקן בו לגמרי; שב עד שתרגיש שהסימנים האחרונים של המחלה
יצאו, תנוח קצת ותחזור לאטליז שלך, שהרבה זמן הזנחת."
אבו-רחמה בטוח היה שהוא חולם, אבל בכל מקרה ניסה לציית לאיש
המוזר. הוא קם, הרים רגל אחת ואחר שנייה. שום דבר. שום כאב.
הוא הרגיש שהאלמוני צדק.
"סבתא!" צעק לעבר עזרת הנשים, שבה ישנו הסבתא והנשים שבאו אתו,
"קומי, אני לא חולה עוד, קחו אותי הביתה!"
השמש יצא לקרוא לכרכרה ומיד הופיעו כל העגלונים ובשיירה עליזה
הובילו אותו ואת מקורביו הביתה. בבית עשה ר' יעקב את מה שהמציל
ציווה אותו, ואחרי שגמר שכב במיטה לנוח קצת. בבוקר הגיע ד"ר
פחאמי עם העוזרים הנושאים את כל הכלים החדים והאימתניים שלהם.
הרים אבו-רחמה את ראשו מתחת לשמיכה ובקול שופע ביטחון קיבל את
פניהם:
"תודה בעד הדאגה, אבל כפי שאמרתי לכם, אני לא זקוק לניתוח
בסכינים ובמסורים. התברר, שרופא מת הוא טוב מרופא חי, שרק דואג
שבחולה שלו ימות אם לא יחתוך את גופו."
והסבתא, שלא עזבה את נכדה אף לרגע, הוסיפה:
"כפי שהייתי בטוחה, היה זה הרמב"ם הקדוש שריפא את נכדי, בלי
סכינים ובלי מסורים."
"על כך אין ויכוח", אמר ד"ר פחאמי, "לצערי, אין בינינו אף אחד,
שמסוגל להתחרות בידע עם הרמב"ם הקדוש, מלך הרופאים."

ג
הידיעה על הבראתו המהירה ממחלה ממארת של אבו-רחמה עשתה לה
במהירות כנפיים בשכונה היהודית. מדי יום ויום התאספו חולים,
שלא הייתה ידם משגת לשלם לרופאים הממשלתיים, ושכבו, כדוגמת
אבו-רחמא לפני העומד שבו החזן מתפלל. כל ניסיונותיו של השמש
הזקן היו לשווא, עד שיום אחד הופיע "הגיבן היווני", עטוף
ב"עבאיה" ועל ראשו ברדס, שגילה רק עיניים שחורות ובקול החלטי
הודיע:
"רבותיי, כאן לא בית חולים ממשלתי ואתם מפריעים לתפילה. אם אתם
מתעקשים לשכב במקום לשבת, כמו כל החולים המחכים לרופא, עזבו
מיד את המקום הקדוש וחכו בגינה שעל יד בית הכנסת. ממילא לא
אוכל לקבל בזמן שלרשותי יותר מעשרה עד חמישה-עשר חולים. השמש
יקבע תור ויחלק לכל אחד פתק עם מספר או אות ולפי הכתוב אתם
תופיעו. בטוחני, שהקהילה תמצא איזה בית ריק, שבו נוכל להשתמש
במקום בית הכנסת."
מאותו היום, במקום לנוח התחילו לרמב"ם ימי עבודה. רק שבמקום
במשפחה המלכותית טיפל עכשיו בבני עמו, הזקוקים לעזרת הקדוש
ברוך הוא, והוא, במצבו מוזר, שימש לו נציג יעיל. כשהרגיש
שהפריז, וכי גופו, שגם קודם היה חלש, זקוק למנוחה, היה מודיע
לשמש שייעדר ובדרך "קפיצת דרך" היה מגיע למקום מנוחתו השקט
בטבריה. להפתעתו מצא שבמקום עשו שיפוצים וחידושים. העיר, נוסף
על המרחצאות שפקדו אותן אלפי תיירים מכל העולם, לא יכלה להשאיר
את קברו של גדול המלומדים והרופאים היהודים, בצורה שבה הוקם
בימים הראשונים.
החצר שבה הוקם הקבר הוקפה בחומת בזלת, שער מיוחד הוביל אליה
וכדי למנוע מבקרים בלתי רצויים בלילה, היה נסגר בלילה ונפתח רק
לתפילת שחרית ראשונה. ספסלי אבן הונחו בצדי החצר לנשים, שעמידה
ממושכת קשה הייתה להן.
הקבר שניצב במרכז החצר כוסה בגג גמלוני ועליו התנוססה כתובת
המסבירה מיהו הקדוש הנח בו:
"ממשה עד משה לא קם כמשה"
כאן שוכן אפר "הנשר הגדול"
הענק בתורה חכמה תבונה ורפואה
שהביא רפואה למלכי בשר ודם
בעל "היד החזקה"
רבינו משה בן מימון ע"ה
נולד י"ד בניסן התצ"ה
נפטר כ' טבת תתקס"ה
בקהיר מצריים
ונקבר בעי"ק טבריא
זיע"א

אכן, העיר הקדושה טבריה ידעה לדאוג לשמה, אף אם העובדות לא היו
נכונות. הקברן שמזמן נפטר לקח עמו את סודו ולרמב"ם לא היה אכפת
אם בבוא הלילה, כששקט השתרר בעיר המרחץ ואחרוני המבקרים את
הקבר עזבו אותו אחרי שנישקו את האבן בלהיטות ובקדושה, עתה יכול
היה לפשוט את רגליו העיפות במיטה שהותקנה בשבילו ואפילו להניח
את ראשו על אבן, שהותקנה בצורת כרית, ולהירדם בשלווה, מבלי
לחשוש שמחר יצטרך לצאת לתפקיד הקשה שנטל על עצמו.
בשעות כאלה התאמתה הכתובת, שהוא קבור בטבריה, שממנה הוצא מיד
אחרי מותו על ידי קרוביו ועל ידי ממשלת מצרים, שהתגאתה ברופא
שלה.
ולא היה אכפת לו, שעד היום היסטוריונים מפורסמים וחוקרי הרמב"ם
מתווכחים וטוענים, שהקבר של רמב"ם בטבריה הוא רק מוצג, מעין
אנדרטה לכבוד המורה הדגול, אך בשום אופן לא הקבר שלו.