בבניין שמור עץ דובדבן
ללא פריחה, סיכות משרדיות
ננעצות בבשרי תחתייך
מעלה מטה
דגדגן אלקטרונית עין זעירה


החתול השחור שעבר בין רגליה
איבד מחומו אנושיותו
המסכה מפטפטת
מטפטפת באך
משכיבה את בארבי ספורטיבית
לישון, סוגרת עיתון באונס מלחמה וטורנדו
בקול רם לעצמה
כמטורפת בעליית הגג
מגישה את ראשה כעוגה חמה
לאהבה קרה,


משננת מנטרה
"הערכה העצמית היא מקלטו של הקורבן"
אז תעשי את זה בשקט בבקשה,


צמרת העץ, הקופה הזקנה אוכלת בננה,
הבבון מאוהב בבונה בצבע זהב
מגישה עכוזה הלוהט שפתיה ליפסטיק זרחני
בולעת אותו אל קרביה במושב האחורי
ציפור גן העדן האבודה שרה אהבתו
וסופה המקולל,


החתול השחור יושב בקיר ממול
לעצמה התקווה מחלחלת בגוף העירום
בתוכי, כמו דם בפצע היא חושבת אם אלוהים מקשיב לה
לא, לא, זאת התשובה


"אנשים אהבו אותו כי גרם להן להרגיש כמו ילדות,
והילדות אהבו אותו כי גרם להן להרגיש כמו נשים"


הרגשות כמו ים או פסולת שאני עוזבת.