|
בטרם העצב מפשיר
כל נים ונים הופך לו לשיר.
נשמתי - המכחול ששואג אותיות.
ליבי - המקצב של שורות בוכיות.
מוחי - בית החרושת שבונה הבתים.
דמי - דיו הכאב שנדקר במחטים.
ואני - אני הוא הקרח, אני הוא העצב.
בקראכם את השורות אתם רואים את כל דמותי.
הניתן להשתחרר ממתקן ייסורים זה בעצם???
לא! כי אוסיף לכאוב לתוך שיר עד יום מותי! |
|
|
שיר הלל
לקרמבו:
בעולם שלנו יש
כזו סוגיה מה
אוכלים קודם את
הקרם? או את
העוגיה? יש
אומרים הרי
כמובן אוכלים
קודם כל את החום
והלבן ויש
שיקבעו כצפוי
עוגיה תבוא לפני
הקצפת והציפוי
ויש כמה שוברי
מוסכמות שיעדיפו
בכלל לזרוק את
העוגיות ואפילו
לקלף את
השוקולד!
וללקק את הקצפת
ישר מהיד!! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.