איך זה שברגע שיצאת ממני, הרגשתי כך פתאום כל כך לבד? הרי זה
חיבקת אותי כל הלילה, ומילות האהבה שלך ליטפו אותי ברכות,
נשמתי את הזיעה שלך, ואת העור שלך, ואת הנשימה החמוצה שלך, אתה
ישן כמו מת, ואני חיה, כל כך חיה, לידך, לבד. והרגשתי פתאום כל
כך הרבה יותר לבד כשאמרת שאתה לא רוצה להכנס אליי שוב. הגוף
שלי חם, מקבל, לא שופט, רך, ואתה נוקשה, פניך חיוורות, הינך
מונע מטרה ככלי זין, וכל כך רציתי אותך. אך המטרה שלך הפעם,
אינה הכיבוש שלי, אלא ההגלייה שלי מחייך. אילפת אותי, את חיית
הפרא, העצמאית, השולטת, החזקה, להיות חלשה, כנועה, דוממת.
נושמת לאט, אדי מים רכים מרחפים החוצה מפי, מחכה להיות הקורבן
שלך, לעוצמה שלך, לשנאה שלך אלי, שאני לבדי, מפרשת כאהבה. הרי
כל מה שאני צריכה כדי לא להרגיש לבד, למרות החברים שלי,
וההורים שלי, והאחים שלי, וחיות המחמד שמסתכלות עליי בהערצה,
זה רק גבר אחד שיזיין אותי. אין סתירה לכך שהוא יכול להתייחס
אליי כמו הייתי שקית אשפה שמחכה ימים רבים בשרב כבד, שיפנו
אותה, בכל שאר הזמן. אבל כשהוא בתוכי, בקצב אחיד, בנשימות
קצובות, לזמן שאול, אני מרגישה אהובה גם. |