יורם טלמון / עצבות בי |
אוחזת. לופתת אותי. צואר חונקת עד
עפר.
הלכתי בדד. עצים של זית
ואבוקדו. אולי גם עצי פקאן גדולים,
נישאים.
בינותם לעצמי הייתי לבד, העצים בני
שיחי. אין אדם.
לא עימי.
יושבת אהובתי צופה בי,
ידיה תומכות גבה. עיניה תלושות אלי
לרוויה. קומתי שחה.
משא כבד עמסתי על כתפי. העצים
לא הקלו עלי. צואר חונק. עפר רגבים נבעטים.
היא צופה. אך עצבות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|