היום השכמתי קום וחשתי לקפה האהוב עלי כדי לעשות סדר בראש.
כלומר, כדי להרהר עוד קצת בחוסר המשמעות המרתק של חיי. הבטתי
בגשם שטופף על המדרכה. לא חשבתי על כלום. קפה, פנקס, מחשבות,
משקפי שמש. קדחת. הלכתי לעבודה. בסוף היום התלבטתי כיצד לסגור
את זה, והגעתי למסקנה שהטוב ביותר יהיה לראות חבר טוב שלא
ראיתי מזמן. יום חמישי והלילה ארוך, מדוע לא אזכר איך נראית
העיר מבפנים? כדי לחסוך זמן נעלתי נעלי התעמלות ורצתי במעלה
רחוב מנחם בגין הרטוב. הגעתי מתנשם אך מלא אויר מבפנים. קיבלתי
מגבת יבשה ואוהבת מהאישה היבשה והמאוהבת, ובחברת הזוג הנעים
חזיתי בתבוסה הבלתי נעימה בעליל של מכבי מול מילאנו. אח...
מילאנו, חשבתי לעצמי. איפה אני? מה ככה? שאלתי בקול. אנחנו
בהיריון, נעניתי. שמחתי מאוד ובד בבד נדדתי אל הרהור הבוקר,
ומרוב ריקנות עשיתי לעצמי תוכנית מהירה להפסקת עישון, התעשרות
מהירה ומציאת אשת החלומות. בדרך שיתפתי את הנהגמונית כדי לא
לשכוח ואז עלה לי הרעיון המבריק לכתוב את זה. אלא שבינתיים
התנגן ברדיו השיר "חיית המתכת" של מאיר אריאל, והייתי חייב
לפתוח תנ"ך מיד כשהגעתי הביתה. חיפשתי אותו בארגז כי לא מצאתי
באיקאה כוננית ספרים הולמת (וכבר גמלה בליבי החלטה לבנות אחת
בעצמי ונרשמתי לקורס נגרות). כשהגעתי לקטע של הארמית החלטתי
לעשות סדר במסמכים. מן הון להון החתול שלשל באמצע הסלון
(וטרינר מחר על הבוקר) ובדרך החוצה לזרוק את החרא גיליתי שגנבו
לי את השטיחון, אבל לפני רגע הזכיר לי מסמך דקיק במעטפית שיש
לי המון שעות נוספות החודש אז לא צריך להידחק, צ'ופה כבר חתם
על הצ'ק. עשיתי קפה עם ברנדי וניגשתי למחשב לבדוק אם מחכה לי
אהבה. הייתה אחת עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע. כבד מדי.
הייתה אחת שדרשה סקס אפיל חובה. יש לי, אבל אני לא אוהב להרגיש
חייב. והייתה אחת ששאלה אם יש לי מסנג'ר. יש לי, אבל עייפתי
מחיית המתכת. יצאתי לשאוף אויר.
למחרת הייתה לי פגישה עם בחורה מהאינטרנט, באיזה מקום. הספות
היו רכות, השיחה הייתה סתמית.  כשהלכה לשירותים פגשה מכר בבר,
ואני נפלה עלי תרדמה, והנה בחלומי קיץ וציוצי ציפורים, אבי
עשיר ואמי יפהפייה שחורת עור ואקזוטית. מרפק העיר אותי וחשבתי
בהתחלה שאני בהופעה של הרבי הנקוק. השתעלתי מעשן סיגריות.
הסעתי אותה הביתה. היא לא החזיקה בי והעדיפה את הברזל הקר של
הידיות מאחור. דרך המשקף אמרתי לילה טוב והמשכתי את הנקוק
לאורך האיילון. חלמתי שוב שאני פוגש אשה בחנות ספרים בעיירה
קטנה במזרח אנגליה. רציתי להגיד לה משהו, אבל לא ידעתי מה.
העיניים שלה היו עצובות וניגנו לי את ההמשך ששכחתי, ושמתי לב
פתאום כמה זה דומה להתחלה, הסוף. משמע, הבחירה לא משנה? הגעתי
הביתה ובכיתי עד שהיה לי רנסנס וישבתי במטבח לכתוב את כל זה.
פתחתי באמצע המחברת והיה שם פרח יבש. אז, בכיתי שוב.