בשקט חודרת השמש ומחממת הלב.
מפזרת  חשש, ומפיגה הכאב.
ממרומים מביטים בכולם עננים,
בצורות רכות לאיטם הם חולפים.

לפתע הרוח מתחילה שוב לשרוק.
כמו לכאן היא הגיעה כל-כך מרחוק.
בחוזקה מנשבת מפליאה קישורים.
בתחתית העצים העלים מתפזרים.

העננים באחת משחירים,
רעמים וברקים, השמים קודרים.
את רגשות הכאב במהרה מחזירים.

הגשם פוגע מתוך כוונה,
לא נותן מפניו למצוא הגנה.
הטיפות משמים לכל כיוון הן נורות.
את תחושת האשם בכבדות מגירות.

בלא כל מנוח הגשם יורד.
בסדרי העולם בדבקות הוא מורד.
באחת גובר על הכול,
באין רחמים מתחזק לו השכול.

הרוח נושבת, ענפים נשברים.
הברקים שוב חוזרים, בערה הם יוצרים.
כאילו רוצים הם לומר נחרצות
הטיפות במטרה לפגוע רוצות.

הגשם מוסיף באדמה לחלחל.
הזעף קיים, לעולם לא מוחל.
הסער בכל רגע גובר,
עד אשר לכל מקום הוא חודר.

האדמה בוצית כמו מנסה היא לשמור.
את שבתוכה, לא תיתן שיחזור.
החולות טובעניים, לקחת רוצים.
את מי שבתום גבולות הם חוצים.

השקט מפתיע אחרי כל סערה.
אך ברור שזו עוד תתקוף חזרה.
הרוח בלחישה קלושה מזהירה.
בל נשכח, בל נברח בדהירה.

שוב חודרת השמש ומחממת הלב.
מפזרת חשש, ומפיגה הכאב.
עוד ממרומים מביטים אותם עננים,
בצורות רכות הם תמיד מאיימים.