זה התחיל בדגדוג בבטן.
מין רטט כזה, כמעט בלתי מורגש. חשבתי שמדובר ברעב של בוקר, כזה
שנפתר בקלות. אכלתי לחמניה עם גבינה. התגובה לא אחרה לבוא.
כשהראש שלי היה עמוק בתוך האסלה, נזכרתי שבלילה חלמתי שהוא בא
בשקט, כמו גנב, ומלטף לי את כל הגוף, עד שאני נרדמת - עם חיוך
ובלי סיוטים. אחרי שהקאתי את נשמתי ונזכרתי בחלום הזה, חזרתי
למיטה בנסיון לשחזר אותו. עצמתי את העיניים וניסיתי בכל כוחי
להגיע לאותה פינה במח שבה מתויק הזכרון הזה. לא הצלחתי. הרעב
הסיח את דעתי כל הזמן. ניסיתי לחזור על המגע שלו, לחפש בעצמי
את אותן נקודות שהוא נגע בהן כשהצליח להרגיע אותי. אך הרעב רק
התגבר. אל מול חוסר האונים ההולך וגובר שלי, עדיין לא העזתי
לאכול דבר, אחרי חווית הבוקר האיומה שלי. התהפכתי במיטה. זה
כבר התחיל לכאוב. בערב, קמתי, וניסיתי שוב לאכול. את הלילה שלי
ביליתי בחיבוק צמוד עם החרסינה הקרה של אסלת השירותים.

עכשיו, נכנסת לחדר אחות. ועוד אחת. הן מביטות בי. מתלחשות.
לפחות כך נדמה לי. אני לא מצליחה להבין מה הן אומרות.
אנשים נראים כמו צלליות ונשמעים כאילו יש להם סמרטוט בתוך הפה.
רק חוש המישוש לא נפגע, ודומה שהוא רק התחדד. אחת האחיות ניגשת
אלי ובודקת את טיב החיבורים של כל הצינורות שבוקעים ממני, או
שבעצם - אני בוקעת מהם. אחר-כך היא מסדרת את השמיכה שלי. לו רק
היא הייתה גם מעבירה יד על ראשי, ליטוף כזה של אחות רחמניה,
כמו שראיתי פעם בסרט - זה היה כל כך עוזר. אבל זה לא קורה,
ושוב אני שוקעת בנסיונות לזכור.

מאז אותו בוקר, לא הצלחתי לאכול. הרעב היה בלתי נסבל. ועם הרעב
- בא הרזון.  אנשים סביבי החלו להביט בי במבטים מלוכסנים,
לרמוז על מחלות פסיכו-פיזיולוגיות, בעיקר אנורקסיה נברוזה. זה
לא זה. זה לא זה, הייתי אומרת להם. בהתחלה הייתי מצליחה לצאת
לפעמים, לנסות להיות יפה - מתאפרת קצת, לובשת שמלה שחושפת, אבל
לא יותר מדי - שלא יראו את הרזון ההולך ונהיה חולני. רציתי
לפגוש כאלה שיבואו גם הם בשקט ויגעו. אבל זה אף פעם לא היה
משביע אותי. רק תביאו לי אותו, הייתי אומרת. כבר כל-כך הרבה
זמן שלא ראיתי אותו, שלא נגעתי בו, שהוא לא נגע בי. רק כך
אבריא, ניסיתי להפציר. הם לא הבינו. אמרו שזה מה שהורס אותי.
שהוא לא הפתרון, אלא הבעיה. אז, הייתי מתחננת. אחר-כך, נגמר לי
הכח גם לזה.

הרופאים אמרו שהם לא ראו תופעה כזו. הנסיונות להחדיר לגופי
חומרים מזינים באמצעות אינפוזיה או זונדה נכשלו בזה אחר זה.
הגוף שלי היה מוציא מיד כל מזון שנכנס אליו, בכל צורה שהיא.
נפרדתי גם מהשיער הארוך שלי ומהשיניים, שכבר ממילא לא היה בהן
כל צורך. השרירים סרבו לנוע. המחשבות מיאנו להישאר ממוקדות.
לפעמים נדמה היה לי שהגוף התחיל לעכל את עצמו ושכל האיברים
הפנימיים שלי הפכו למין עיסה דביקה וחסרת תועלת.
עכשיו כבר היה ברור שאף אחד כבר לא יגע בי, חוץ מהאחיות
והרופאים. הם כולם אנשים טובים, אבל נוגעים בי במכניות, או
יותר מדי בעדינות. הם מפחדים לשבור אותי. אני רוצה שיגעו בי
חזק, אני אומרת. כמו שנוגעים במשהו שמאוד זקוקים לו. אני רוצה
להרגיש. אני רעבה! אני צועקת, אבל אף אחד כבר לא שומע.


09/04/2007