שוב מטפס אל ראש הגבעה,
פוסע באותה הדרך הידועה,
פוגש מכרים ומברכם לשלום,
ערב טוב, מה שלומך היום?

הדרך כה מוכרה,
אך הגבעה כה זרה.

התינוקות משנה לשנה הולכים וגדלים -
איני מזהה מי הוא מי, מי של מי.
הצעירים משנה לשנה הולכים ומתבגרים -
זה צימח זקן, ההוא כבר לא גר כאן.
המבוגרים משנה לשנה הולכים ומזדקנים -
אחד - גוו כבר פחות זקוף, שני- שיערו כבר פחות צפוף.

הקיבוץ משנה לשנה משנה פניו.

"המסדר יעבור לדום -
עמוד דום!"
(יש דברים שאינם משתנים,
רק הולכים ומתיישנים)

צפירה.
הם הפריטו גם את הצפירה.
פעם היא הייתה מתרוממת ונוסקת,
צווחת, מנסרת וקורעת
את שמי הערב השחורים משחור.
היום היא נשמעת
כאילו בוקעת
מאיזה חור...
ואז קריאת "יזכור".

"המסדר יעבור לנוח -
עמוד נוח!"

ומקריאים את שמות הנופלים.

ככל שאני הולך ומתבגר
משנה לשנה אני מבין יותר
עד כמה זה לא הגיוני ומוזר
שמרובם אני כבר יותר מבוגר.

והם יכלו כבר להיות לבטח
סבא
     ואבא
            ואם
                  ודוד.
והם נשארו צעירים לנצח.
והם לא ישובו עוד.

ובדרך חזרה על לוח המודעות,
גם השנה כבכל השנים,
הכינו לוח ותלו את התמונות
מהן תמיד ניבטות הפנים.

הו,
יפי הבלורית והתואר.

כה צעירים ומאושרים.
ואנחנו זוכרים.
ופוגשים את ההורים
ומדברים
ומספרים סיפורים
ומנסים לדמיין חיים אחרים.
והם לא חוזרים.
לא חוזרים.

והחיים נמשכים.

והתמונות לא עוזבות אותי במנוחה.

ואיך קרה, ואיך קרה
ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב?