אני רואה בו שונה, אני רואה בו את כל מה שאני פוחד להפוך אליו. נוח לי
לראות בו אחר, זה נותן לי לגיטימציה להתרחק ולהתנכר. אני מנסה להתגבר על
הבדידות שלי בחיפוש אחר סממן חיצוני משותף- האם השונות היא לא הדבר המאחד
אותנו?

היכולת של האדם לתפוס את מורכבויות נפשו של האחר נראית כדבר נשגב. חוסר
הצלחתנו להרגיש את הזולת נותנת לנו לגיטימציה לא לראות בו אדם. האם פער זה
בלתי אפשרי לצמצום?- תרבותנו פוערת פער זה ויוצרת אדם שאינו שואף להתמודד על
סגירת תהום הניכור.
       השוני, המייחד כל אדם והופכו לאינדיבידואל הפך לגורם המנציח את הזרות
והניכור. השוני אינו הגורם המנציח גורמים אלו, הוא מהווה את הבסיס והמכנה
המשותף המאחד אותנו כבני אדם.
       הפחד הגדול ביותר שלי הוא מהבדידות והזרות. הגורם ליצירת הבדידות
והזרות בתרבותנו הוא הדבר שמאחד אותנו בעצם. הגורם ליצירת הדבר שמפחיד את
כולנו הוא כמובן- השוני והייחודיות. לכן, בהגיון פשוט- האדם יצר תעשייה שלמה
המתייחסת אליו כאל מוצר בפס ייצור ובו אין מקום לאינדיבידואל. כלומר, האדם
משקיע משאבים ומאמצים אינסוף בניסיון לברוח מהמערכת שמזינה את התהום שהוא
בעצמו יצר.
האם לא נוכל לצמצם תהום זו על ידי הפנמת העובדה שלא סממנים חיצוניים יקרבו
אותנו אל רעינו, אלא העובדה שכולנו בני אדם?

       התרבות התחרותית שלנו יוצרת מלחמת קיום שבה "הצלחתינו" תלויה ביכולת
שלנו לדרוס את האחר בדרך אל הפסגה החומרית הנחשקת. איך אדם מסוגל לרמוס
ולדרוס אדם כמוהו בדיוק אתם שואלים? הטכניקה פשוטה למדי- הנצחת השוני.
השוני, אם נחזור אחורה, הוא הגורם להרחבת התהום. אנו משליכים עליו את כל
התכונות שאנו פוחדים לרכוש בעצמנו. הוא מהווה איום על הצלחתנו ואנו, כיוצא מכך
פועלים ב"הגנה עצמית" בדריסתו. קורה פה מהפך מעניין. אנו מרשים לעצמנו, בפחדנו
מהנבדל ( הטומן בחובו את פחדינו העמוקים ביותר) לנצל ולרמוס אותן-

 אנו רוכשים את כל התכונות שפחדנו כל כך לרכוש מבלי להיות מודעים לכך.



התערוכה נפתחה במאי 2007 והייתה חלק מהבגרות שלי באמנות.
ביליתי את השבוע וחצי האחרונים לפני התעורכה כ18 שעות ביום איתו.
הטקסט מעל הוא דף העמדה והרעיונות שהובילו אותי ליצירת מוריס.

חומרים:חימר, שרמיק, אקריליק, דבק פסלטי, עיסת נייר, אקריליין, חוטי ברזל,
ספוגים, ניילון, עיתונים, עץ, קונסטרוקציית ברזל, איזולירבנד.