אז עברו חמש שנים ושבוע.
אני כבר זקנה ממך בהרבה. יש לי קמטי צחוק קטנים, שאומרים
שצחקתי, ואומרים שבכיתי, ואומרים שהייתי בשמש יותר מידי
בלעדיך. מצאתי אותך סוף סוף בבמה. אני יכולה לקרוא את כל מה
שרצית שאקרא לפני שנהרגת. ולא קראתי כי היה לי זכרו קטן, כמו
שלך. ורק אחרי שהלכת נזכרתי לחפש.
ואני זוכרת אלף ואחד  דברים קטנים, לא חשובים, שהיו בשבילי
חיים ומלואם.
אהבתי אותך כל כך ילד שלי. כל כך, מאוד. עד בלי די.
תסתכל - אני כבר גדולה. היית אוהב אותי גם כך?
אני כבר לא מרוסקת. כבר לא מסמנת שבילים של כאב על הידיים. כבר
לא מצלצלת ומשאירה הודעות במזכירה האלקטרונית שהייתה שלך ולא
יושבת בגינה מתחת לבית שלך ומדמיינת שאתה רואה את מה שאני
רואה. אני מתמודדת.
שנה וחצי של טיפול פסיכולוגי לימדו אותי שבטחתי בך, וכשהלכת
הייתה לי התפרצות של חרדת נטישה, ושבחרתי להיות בה לבד.
אז הייתי לבד.
והיה לי רע
ולקח לי שנה עד שיכולתי לצחוק באמת.
ולקח לי ארבע וחצי שנים להפסיק להצטמרר מלעבור ליד הרחוב שלך.
ואני יודעת שאתה אתי, הרבה יותר משהיית אם היית נשאר בחיים.
רצית לנסוע למיאמי, רצית להתחתן עם עליזה. היית יכול להיות
מאושר. ורחוק, ולצלצל פעם בשבוע. ולספר שנפלא, שחזרת לעבוד
במחשבים או משהו. שיש לך ילד. בהיר מבט ולב, כמוך.
שהוא מנגן איתך בפסנתר, או שהוא מטפס על עצים. שגם הוא לא
מסתדר עם ההורים שלך.
הנה, אני יכולה לדמיין את זה.
ובמקום זה אתה יושב לי על הכתף, כשאני נוהגת בלילה, אני כמעט
רואה אותך בזוית העין. ובמקום זה אתה מתחבא בשירים של אביתר
בנאי. ובמקום זה אתה מזדמזם לי באסף אמדורסקי ובכל שיר חדש,
היית אוהב אותו? היית משמיע לי אותו מחכה לראות תגובה? עשית
אתי את הרישיון לקטנוע, ליווית אותי בוידויי אהבה שלא הייתי
מעיזה לעשות אם עוד היית בחיים.
למדתי
החכמתי
אני נותנת לעצמי לאהוב. בנואשות, את האהובים עלי. שאספיק לאהוב
אותם כל צרכי. גם אם ילכו ממני.
אני מכריחה את עצמי להעז.
או שאני נושמת.
תסתכל עלי ילד שלי.
אתה רואה אותי עדיין?
אוהבת אותך