והנה אתה שוב במצב הזה. זה לא שמשהו מיוחד קרה, זה לא שמשהו
השתנה, אבל פתאום... פתאום הכול מרגיש לך יותר מדי. אתה קם
בבוקר ויודע שאם לא תיקח את עצמך, תיכנס לפיאסטה המצ'וקמקת שלך
ותברח לכמה ימים, תשתגע. דרומה, ההחלטה באה לך בספונטניות. אין
לך כוח להתווכח עם עצמך. הנה, נוסעים.

הרבה זמן לא היה לך קצת זמן איכות עם עצמך. לישון בשקט בלי שאף
אחד יפריע, לשמוע את המוזיקה שאתה אוהב, בווליום שאתה אוהב,
בלי שאף אחד יבקש ממך להנמיך. אפשר להתרגל ללבד הזה, אתה חושב
בינך לבין עצמך, אבל בדיוק אז כמעט עושה תאונה בגלל זוג רגליים
ארוכות בג'ינס קצרצר. עוצר את האוטו, שואל לאן היא צריכה,
ומגלה שהיא נוסעת בערך בכיוון שלך. בלי ששמת לב, מסתבר שהלבד
שלך התחיל להרגיש קצת בודד. "בואי, תיכנסי".

"היי", היא אומרת בחיוך, ומניחה את רגליה השזופות על תא
הכפפות. מהר מאוד מוצאת את הדיסקים שלך, בוחרת אחד, ושמה. בוב
דילן מתחיל לשיר על הזמנים שמשתנים, ושניכם מכירים בעל פה את
המילים. היא מוצאת חן בעיניך, זאתי. יש לה חיוך מקסים וטעם טוב
במוזיקה.
בהתחלה אתם מדברים המון, אבל ככל שהנסיעה מתמשכת, מוזיקת הרקע
משתלטת, והשתיקות שלכם הופכות ארוכות יותר ויותר, עד שגם הן
משתנות. קודם הן היו אינטימיות, עכשיו ההרגשה היא שאולי פשוט
אין לך עוד מה להגיד לה. גם הסקס שלכם כבר לא מה שהיה פעם,
כשבכלל יש לכם כבר מצב רוח. בכניסה לכביש הערבה השקט הזה מחריש
לך את האוזניים, אז אתה מגביר את הווליום. בתנועה חדה היא
שולחת יד להנמיך אותו בחזרה, ונועצת בך מבט מאיים - "אתה עוד
תעיר את התינוק".

על העישון שלך היא עדיין לא אסרה בצורה גורפת, אבל לא בתוך
האוטו. מכאן יש בערך עוד שלוש שעות, ואתה חייב את זה עכשיו, אז
אתה עוצר בצד ויוצא. מוצא שיח קטן, משתין, מנער, מסתדר, מוציא
סיגריה, מדליק. שאיפה פנימה, נשיפה החוצה, מזהם את האוויר
ומרגיש קצת, אבל רק קצת, יותר טוב עם עצמך. אתה מסתכל על
המכונית שלך, נזכר בערגה בטרנטה הישנה, שהיית חייב להחליף כי
מסתבר שהיא "לא מספיק בטיחותית לילד". חוץ מזה, אתכם ועם הילד
ועם ראלף, הכלב החדש שלכם, כבר התחיל להיות צפוף בפנים. דילן
כבר מזמן סיים לשיר. הדיסק היחיד שיש לך באוטו מכיל גרסאות
מזעזעות לשירי ילדים שפעם הכרת, ובכל פעם מחדש, כל מה שאתה
רוצה לעשות זה לדפוק ברדיו פטיש חמש קילו. במקום זה, משקיע את
עצמך בעבודה. אתם בקושי מתראים בזמן האחרון, אומרים שלום חטוף
לפני השינה. לפעמים מזכיר לעצמך להסתכל על הילד, למרות שהוא
תמיד ישן כשאתה מגיע, ועדיין ישן כשאתה יוצא בבוקר. המצב הזה
נורא. בתוך תוכך יודע שהיית מעדיף להיות איתם בבית, לנסות
להציל את מה שעוד אפשר, אבל הרבה ברירה אין לך - הילד השני
בדרך, ובדיוק קיבלת קידום גדול.

כבר כמעט הגעתם. על פי השילוט עוד עשרים דקות תהיו שם,
ומבחינתך זה עשרים דקות יותר מדי. אתה רוצה לצרוח, אבל מתאפק.
את הפורקן היחיד שלך מוצא במחברות הקטנות שאתה שומר. כותב על
הכול, מודע לעצמך, מודע לסביבה שלך, ומעל הכול מודע לזה שהבעיה
היא אתה ולא הם. אתה אוהב אותם יותר מכל דבר אחר ביקום. את
הרעש, את הלכלוך, את הבלגן, אבל בעיקר את החיבוק שלהם, שממיס
אותך בשנייה. את הכול היית עושה בשבילם, וכבר כמה זמן שאתה
מרגיש שאולי בעצם אתה עושה להם רק רע. אולי יהיה הכי טוב לכולם
אם פשוט לא תהיה שם. מדי פעם אתה מרגיש צורך לשתף אותה במחשבות
שלך, אז אתה פותח את הפה אבל שום דבר לא יוצא. "מה?" היא שואלת
בפעם המאה. "כלום, עזבי", ממלמל לעצמך. הילדים מאחורה צורחים
אחד על השני, והכלב לא מפסיק לנבוח, והיא מנסה להשתלט עליהם
ללא הצלחה, והרעש שבתוך המוח שלך בכלל גובר על כל דבר אחר,
ופתאום אתה לא מצליח להתרכז בנהיגה, כמעט מאבד שליטה על
המכונית, והיא צורחת, ספק עליך, ספק מפחד, וזה רק גורם לעולם
שלך להסתחרר יותר. אתה מתחיל לצרוח ביחד עם כולם, לצרוח על
כולם שיהיו בשקט.

חריקת בלמים.

באמצע הכביש, באמצע שום מקום, אתה יוצא, טורק את הדלת, ומתחיל
ללכת לכיוון המדבר.
היית כל כך קרוב, אבל לאן שרצית כבר לא תגיע.





לאבא. בכאב, בהבנה, באהבה ובסליחה.