מארי אנטואנט מתנצחת עם נציגי העם שבאו לנסות לשכנע אותה לעשות
שינויים במלוכה, ולתת להם יותר זכויות .
...אתם טוענים שאתם מקופחים, גרים בבקתות נוטות לנפול, האכרים
שבכם נותנים מחצית מהיבול לבעל האחוזה ולמלוכה, ואתם גוועים
ברעב.
ומי אמר לכם שלהיות קיסרית זה כיף כזה? אתם חושבים שאני מלקקת
דבש כאן, בארמון? אתם טוענים שהשלטון שלנו הוא 'מלוכני, מושתת
על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שמעניקה זכויות יתר למעמדות
האצולה והכמורה', אז מה! האם לא ברור שכך היה מששת ימי בראשית?
המלכים מולכים והאספסוף...שיעבוד! שיסבול. הרי לכך נוצר!
והרי גם אני סובלת!
נתחיל מזה שהחיים שלי מוכתבים מרגע הולדתי-או בעצם,עוד
מלפני כן: אני קלף מיקוח פוליטי ומראש ברור, שאאלץ לעזוב את
ארצי האהובה, בית הורי המפנק-שכן, על אף שאמי מריה תרזה
האוסטרית נחשבת לקשוחה- אותי היא פינקה.
ואז, יום אחד, כרעם ביום בהיר... לא שאלו אותי אפילו! בגיל
14-כשבנותיכם משחקות עדיין בבובות הסמרטוטים המכונמות
שלהן-נלקחתי מארצי על מנת להנשא ללואי ה-16-מלך צרפת, מטעמים
של קשרים דיפלומטיים. את זה לפחות אינכם יכולים לומר על בנות
מעמדכם, ה'פרולטרים'. על גבול צרפת הובאתי לחדר ובו נציגים
משתי המלכויות, ונאלצתי, כשעיני כל בוחנות אותי, להיות
מופשטת-ברור, אני לא מתפשטת או מתלבשת לבד-לעמוד, עם כל
הבישנות הטבעית של הגיל, עירומה כביום היוולדי, תוך שהכל
סוקרים אם יש בי מום, אם אני בנויה כהלכה, אם אני אהיה 'כשרה'
ללדת את ילדיו של לואי-שהרי זה כל מה שמעניין כאן, בחצר
המלכות, את השליטים, בהקשר לבנות המלוכה. אני, שחונכתי
באוסטריה הנאורה, שהשכלתי וקיבלתי חינוך טוב-כעת אני כלואה
בארמון של הצרפתי העצלן, שבקושי מתפקד במיטה; כן, כן, הכל ידעו
את הסוד הגלוי הזה-גלוי בחצר המלוכה, כמובן, שבעלי איננו מושלם
ויש לו פגם ב...טוב, הבנתם. וממני מצפים ללדת-כאשר ה ו א
איננו מסוגל למלא את חובתו! כמה לילות ייסורים עברתי כשניסה
שוב ושוב, למלא את המשימה העיקרית 'שלי'-לעבר אותי. לילות
רבים יותר כלל לא טרח להתקרב למיטתי-הוא אוהב לאכול הרבה יותר
מאשר את תענוגות המיטה, מסתובב במטבח ו'גונב' כל סוג של דברי
מתיקה, גלידות ומה לא!- שבע שנים תמימות חלפו עד שתוקן המום
בגופו ויכול היה למלא את תפקידו-ותפקידי. והרי רק שנים לאחר
מכן, עם מאהבי, למדתי שאפשר ליהנות מהעניין!
אפילו את הלידות נאלצתי לעבור תוך שעיניים רבות, של האצילים
הראשיים, של המשפחה ואחרים, גברים ונשים, הבישוף, סופר המלך,
אנשי כנסיה, צופות בה מהצד, וללדת, שמלותי מופשלות עד מעל
לראשי, תוך שהם עומדים בשורה סביב מיטתי, שומרים שלא יוחלף
הרך הנולד בעת הלידה, רואים את ייסורי, צופים בדבר הכל כך
אינטימי-לידת ילדי הראשון, (ואחר כך השני, השלישי, הרביעי)
כשרגליי פשוקות ואני צורחת מהכאבים, ולשמוע את צריחותי
המלכותיות ולגחך בסתר! כך זה בחצר המלכות הברברית של צרפת!
אפילו לכפריות שלכם אולי הלידה היא חוויה פחות נוראה!
ומה עם חובותי המלכותיות האחרות? כשעלי להופיע בציבור עם
מגדל לבן על ראשי-שאיני יכולה אף לחפוף כשמגרד לי-ומגרד לי! כל
חמרי הדבק שמחזיקים את המבנה הזה על הראש שלי...הכנים מתרוצצות
בלי חשבון על ראשי. ככה נהוג כאן, היום. שעות לוקח- פעם בכמה
חדשים להחליף את התפאורה המתנשאת לגובה הזו! אפילו לישון יש
צורך בהדום מיוחד שיתמוך בצווארי על מנת שלא תתפרק
הקונסטרוקציה הזו!
מקלחת? מה זה? אה, זה-כן, לפעמים. לא נהוג אצלנו, במיוחד.
הרי בגלל זה המציאו עבורנו את הבושם, שמככב בכל מסיבה ומורעף
בכמויות מסחריות כדי להסוות את הריח החזק של הגופים הלא
רחוצים, עם הזיעה וההפרשות; תחתונים: מה זה? לא שמעתי...
אני יודעת שהאמרה שפלטתי בבדיחות הדעת 'אם אין לחם, שיאכלו
עוגות', הפכה בפי עמי, ששונא אותי, לדוגמה עד כמה אני רחוקה
מסבלות העם הפשוט. ומה עם הסבל שלי?
מה אתם חושבים על זה שאני נאלצת, למשל. ללבוש שמלות רחבות
ומנופחות, שמלות פופולריות מאד היום, אני מודה-אני אוהבת אותן,
הן יפות, ונראות יפה בזמן המחול; הן נלבשות על ידי כל נשות
האצולה וההחברה הגבוהה. כל מי שמחשיבה עצמה למשהו, שרוצה לבוא
בחברה. שרוצה להיראות בארמון שלי! שמלות מנופחות מבד קשיח
שהתמיכה עשויה שיער סוסים. כמה לא נוח זה-נסו בעצמכם! כמה
כבדות הן!
אבל כמה יפה אני נראית בזמן המחול, כשהשמלה שלי, שנראית כמו
עוגת שכבות שבפסגתה אני מתנשאת, מתנפחת סביבי עם סלסלות בסוף
כל שכבה, ומטאטאה את הרצפה בעת ריקוד המינואט. אני מנפנפת
במניפה היפהפיה שלי-ויש לי רבות, כל אחת יקרה ויפה מחברתה,
שקיבלתי דורונות ממיטב מלכי אירופה,- ששוליה רקומים בחוט זהב
בדוגמת תחרה עדינה, ומעוטרת בציורים מהווי הארמון, מלאי חיות
וצבע, פטנט שהבאנו לאירופה מיפאן, אני מנפנפת בשמלותי שמונחות
שכבה על שכבה, מעפעפת בעיני, מחייכת מעבר למניפה שמגלה ומסתירה
לחליפין את עיני, ומבטיחה בעיני ובחיוכי עינוגים לחתיך התורן
שרוקד אתי, לאט, ושמחווה קידה למולי-ואני למולו, עת שאנחנו
סובבים איש סביב רעהו לכיוון אחד, הזרוע האחת משולבת בזרועו ,
ואחר כך לכיוון ההפוך, בראש שורת הגבירות והאדונים המלובשים
יפה כל כך, מכנסיים הדוקים וצמודים, חרב על הירך, קפלט לבן
לראש הגברים, וצווארון מסולסל עוטר את צווארם, ואילו אנחנו
נראות יפהפיות, מפלרטטות עם האבירים הללו, מעבר למניפה,
בעיניים צופנות סוד, מחייכות...ברגעים אלה, אני שוכחת מעט את
עובדת היותי רחוקה ממולדתי-אוסטרו-הונגריה ואת געגועי, את
עובדת היות הצרפתים כל כך פרימיטיבים בהשוואה לאנשי חצר המלכות
במולדתי, אליה מעולם לא הפסקתי להתגעגע... בסוף הריקוד האביר
שלי-אגב, בחור יפה להלל מחיל המוסקטרים-מלווה אותי אל השולחן
העמוס בפירות העונה שהובאו מהכפרים, בהם הכפריים, ערומים,
נבערים ומלוכלכים עובדים עצמם לדעת, ואילו לכאן, לארמון, מגיע
פרי עמלם: ענבים שחורים שמתפקעים מעסיס, אפרסקים אדומי לחי
ובשלים, תפוחים שזופים וסמוקים -כל אלה וגם פסיונים צלויים
מחכים לנו בארוחה שתוגש כאשר נסב לשולחן הארוך, ויינות
בורגונדי, אלזס-לורין ואזורים אחרים בצרפת, כל טוב הארץ,
כשהמפות-גובלנים- המרוקמות בברוקאד קטיפה וזהב, בסצינות
מהמיתולוגיה, שנרקמו במשך חדשים על ידי כפריות פשוטות ועניות,
כפריות, שעובדות לאור העששית ומכלות כך את עיניהן כדי להרוויח
פרוטות, בבקתות דלות ואפלות, אפופות עשן, תוך שילדים חצי
ערומים, מלוכלכים ורזים, משתעלים משחפת, מסתובבים סביבן-הבדים
הללו מושלכים עכשיו ברישול, הדורים ושמחים,על השולחן המלכותי
הארוך, ועליהם כל התקרובת הטובה והטעימה שהגיעה מהכפרים שלנו;
השולחנות מקושטים בכלים מכסף וזהב משובצים יהלומים ואבני חן
מארצות אקזוטיות ומסתוריות-הודו, סין; מיטב הפאר העולמי מוצג
כאן כעת על שולחננו. טוב, יש גם כמה הטבות בחיי המלכה...
ואילו אני מתה להתגרד...מתחת לקרינולינה, גירוד טורד במורד
גבי...טוב שיש בידי את המקל הדק הזה שבאמצעותו-במסתור, בחדר
צדדי, אוכל סוף סוף להחדירו אל מתחת בד הקטיפה הסגול היפהפה אך
ההדוק שמעיק עלי ככבלי ברזל...ואז אוכל לנשום לרווחה. או לגרד
בראשי, מתחת לעוגה הלבנה שמתנשאת ומכבידה עלי,..
|
