רק לפני שבוע שי הודיע לה שהוא שכר דירה ברחוב גורדון
בתל-אביב. במהלך השבוע הבית נראה דומם וריק מהרגיל, הסתובבה בו
כה וכה לא מצאה מנוחה. בערב צלצל: "הי אמא, גמרנו לסדר, את
מוזמנת לבקר". רק מאוחר יותר עלה בדעתה שההזמנה הייתה לשם
נימוס בלבד. וודאי שלא התכוון לקבל אותה כאורחת, כעשרים דקות
לאחר ההזמנה.
הדירה בקומה השנייה, הייתה משופצת ונקייה. הציצה במטבח:
"מעניין מי ידיח בשבילו את הכלים שבכיור?" באמבטיה מכונת כביסה
חדשה: "ממתי הוא יודע להפעיל מכונת כביסה?" בחדר השינה שלו
גילתה את השמיכות והמצעים החדשים שקנתה לפני חודשיים ולא הצלחה
למצוא אותם אצלה בארון.
על השידה ליד המיטה הבחינה במסגרת חומה שגם אותה לקח מהבית.
במסגרת תמונה. התמונה של ליאור.
הנה הוא מחייך. ספק קורץ ספק פוזל בעין השמאלית, כאילו מצפה
שתשאל אותו כמו תמיד: "הי ליאורי מה נשמע?" והוא יענה: "הכול
בסדר" -

"את מוכנה לקבל לידייך את הילד שהגיע אלינו בטיסה מישראל?"
שאלה הדיילת בצרפתית. "כן, בשמחה רבה" ענתה. הדיילת  שלפה
כרטיס סגול ובקשה :"סנייא וו איסי, סי וו פלה" והיא חתמה בחיוך
על ההצהרה המופיעה על טופס סטנדרטי של מסירה-קבלה להובלות
באוויר: "בתאריך 22.4.88, בשדה התעופה "שארל ד'גול" בפריס,
קבלתי: ילד, אחד שלם". הדיילת חתמה אחריה ומסרה לה עותק של
ההצהרה שנתלש מהכרטיס.
באותו בוקר כשעלתה על המטרו מתחנת "לה ד'פנס" וירדה
ב"פורט-מאיו" מיהרה לעלות על ה"אר.או.אר" לכוון שדה התעופה
"שארל ד'גול" הנמצא מחוץ לעיר. כשהיגיעה פנתה מיד למשרדים של
"אל-אל", כדי שיסבירו לה את ההליך של קבלת ילד המגיע בטיסה ללא
לווי מבוגרים.
"המתיני כאן," אמרה לה הפקידה בעברית. לאחר מספר דקות ראתה את
הדיילת הצרפתייה מתקרבת אליה עם חיוך על הפנים: "לה קארט
ד'ידנטיטה, סי וו פלה" בקשה. היא מסרה לה את הפספורט הישראלי
שלה כתעודה מזהה. לאחר מספר שניות של עיון מעמיק בפספורט,
כאילו לא ראתה מסמך כזה מימיה הזמינה אותה הדיילת, בתנועת יד
קלה, להמשיך אחריה.
באולם המתנה של האורחים הנכבדים היא ראתה אותו מרחוק. יושב
לבדו בקצה הספסל. הוא התבונן במטוסים הממריאים מולו ובחן אותם
בעיניים סקרניות, כמו מומחה קטן. מרחוק נראה רזה וצעיר לגילו.

לפני חודשיים כשחגגו לו "בר מצווה" ביקש והתעקש על מתנה אחת
בלבד - "רוצה לבקר אצל שי בפריס". כששמעה בטלפון מהוריו את
הבקשה לארח אותו במשך שבוע שלם לפני פסח הסכימה מיד. היא אפילו
לא ניסתה לחשוב על האחריות שהיא לוקחת על עצמה, לטפל בילד צעיר
בעיר הגדולה.
היא נופפה לו בידה אך הוא לא הבחין בה. את תשומת ליבה משך השלט
שנתלה בשרוך על צווארו "כאילו הוא מוצג שם למכירה" חשבה. ולרגע
התחלחלה "כמו דסקית צבאית לזיהוי". הדיילת הסירה מעל צווארו את
השלט עם הפרטים האישיים.מרחוק עוד הספיקה להבחין בחלק מהפרטים
הרשומים עליו:
"טיסת אל-על מספר 232; התאריך 22.4.88; שם הנוסע: ליאור רמון;
תאריך לידה- 1975. ותוספת שנרשמה בצרפתית בניסוח בירוקרטי: "
ימסר לאחר זיהוי, לגברת פרנקל בלבד". רק לאחר הטכס הפורמאלי של
זיהוי, בדיקה והאימות הפרטים האישיים, החזירה להם הדיילת את
התעודות. עכשיו היא מהרה לחבק אותו: "הי ליאור מה נשמע?" "הכול
בסדר" הוא ענה בחיוך כמו מי שמאושר מהשגת יעדיו. "איך אימא?"
שאלה. "בסדר!" הוא עונה לה לקונית. ו"איך אבא?"הוסיפה. "גם
בסדר" הוא ענה בחיוך, כמי שנהנה להשתתף אתה במשחק מוסכם. היא
אחזה במזוודה שאיתו, והוא יישר על גבו את התרמיל. ושניהם מיהרו
הביתה.
שי חיכה להם בבית. כמו שני תיישים, הם קפצו זה על זה, ספק
מתחבקים, ספק נאבקים, ניצבים על רגליהם, דוחפים זה את זה
בתנועות אגרוף או ליטוף, מאושרים מהמפגש המחודש. ילדים שעוברים
להיות נערים מתבגרים מחפשים עדיין את הגבולות כדי להביע את
רגשותיהם ואת שימחתם.
הם לא שמעו את הזמנתה לאכול, להתרחץ או לנוח. תוך דקות כאילו
לא הופרדו מעולם. תוך רגע הם גוהרים על אלבומי תמונות ישנות
וחדשות מלווים התבוננתם בצחקוקי זיכרונות, של אנשים ומקומות
מעברם המשותף ומעט רכילות והסברים על חבריו החדשים בפריס.
במהלך השבוע הצטרף ליאור אל שי לבית הספר ודי מהר התמזג
בחבורות הילדים. בבית הם לא הרפו זה מזה לרגע.  ליטוף או חבוק,
ספק אגרוף או האבקות, נלחצים זה אל זה, מתהפכים, מעלה מטה,
לוחצים דוחפים לרגע מנסים להיחלץ זה מזה ובמשנהו רודפים תופסים
ואוחזים מחדש. הדחיפות היו חלק מההתעסקות המתמדת מרגע שפקחו
עיניים ועד שנרדמו.  חייכה אל עצמה בראותה את בנה מאושר, מלא
המצאות ויוזמות לפעולות שונות. אך היה גם משהו מטריד, בקרבה
הגופנית המתמדת שבין שני הנערים. מה קורה שם? שרק לא יפגעו זה
בזה, תמהה לא פעם כשהלכה לעבודה והשאירה אותם בבית.
ביום שישי קיצרה את יום עבודתה ותכנה לקחת אותם למוזיאון המדע
לנוער בגרנד-פלה. בדרך קנתה, מספר מצרכי מזון, באושון חנות
הכול-בו הענקית שבמרכז המסחרי והוסיפה עוגת תפוחים משובחת
לפינוק.
כשהגיעה הביתה ישבו השניים על הספה והתבוננו בסרט מתח
בטלביזיה. חצי שנה היא כבר בשליחות שלה בפריס והיא עדיין לא
הצליחה להתרגל, לגיחוך שבשמיעת דיבוב צרפתי לסרטים אמריקאיים -
שון קונרי כ"ג'יימס בונד" מדבר צרפתית נשמע באזנייה עדיין כמו
בדיחה לא מוצלחת.
הם הזדרזו לשבת לאכול ולפני שהספיקה לבשר להם על תוכניתה,
הודיעו לה שקבעו עם מספר ילדים מהכיתה לשחק כדורגל ביער בולון.
במוזיאון ישמחו לבקר ביום אחר.
סיימו מהר ולקחו איתם את הכדור. הזכירה לשי לקחת ארנק והוסיפה
לו מספר פרנקים, אם ירצו לקנות דבר מה. "אל תשכח את כרטיס
הטלפון" הזכירה לו. "תצלצל אם  ויתעוררו בעיות" הוסיפה.
תחילה הביעה דאגתה על כוונתו של שי להרכיב את ליאור מאחור על
האופניים. אבל, במחשבה שנייה זה נראה לה יותר בטוח להגיע לשם
בשביל האופניים, מרחק של עשרים דקות רכיבה, מהאפשרות של הליכה
לאיבוד מטרו או בהסתכנות למפגשים עם טיפוסים אלימים. הבטיחו
לחזור הביתה בסביבות השעה ארבע, כשעדיין אור מלא בימי הקיץ
הארוכים של פריס.
כשעזבו, חשבה לפנות מייד ולהכין ארוחת ערב חגיגית לקראת שבת.
אבל העייפות של סוף השבוע הכריעה אותה. התרחצה, לבשה חלוק של
בית וברגע שנשכבה במיטה נעצמו עיניה ונרדמה. כשהתעוררה הייתה
השעה כבר רבע לארבע. הזדרזה להתלבש ולהתחיל בהכנות לבישול
ולסידור הבית לקראת סעודת השבת. כהרגלה יצרה סביבה מהומה גדולה
במטבח. תוך כדי חיפוש שקית האטריות שקנתה בשבוע שעבר, הציצה
בשעון וגילתה להפתעתה שהשעה כבר אחרי ארבע.
מרגע זה עלתה דאגה בליבה, אבל עדיין דחתה אותה באפשרות הסבירה
של איחור קל, בשל בשל עיקוב כלשהו במשחק ביער. כשסיימה לקלף,
לשטוף ולחתוך את תפוחי האדמה לפרוסות, הוסיפה מעל גושי חמאה
משובחת מעט מלח פלפל, עלי רומרין לשיבוח הטעם, וישר לתנור.
הפשילה את השרוול שנפל מתנופת היד בסגירת דלת התנור וגילתה
שהשעה כבר חמש ורבע והתחילה לדאוג ממש.
רק עכשיו עלה על דעתה שבעצם היא לא יודעת מי הם החברים אותם הם
התכוונו לפגוש ביער בולון. היו לה מספר השערות: אולי עומרי, או
יובל כיוון שאיתם נהג לשחק בעבר, אבל "איפה, לכל הרוחות, שמתי
את מספרי הטלפון של חבריו לכתה?" אמרה לעצמה.
עזבה את המטבח ופנתה לחפש במגרות. משלא מצאה בפנקסים ובמחברות
שלה פנתה לחדר של שי. לראשונה בחייה הציצה במחברות שלו,
ביומנים בדפים ופתקים עם הערות מוזרות, ולרגע חשבה לעצמה שעליה
להיות מעורבת יותר במה שעושה הילד המתבגר שלה. היא לא מצאה
אצלו שום רמז למספרים או כתובות של חברים.
לא היה טעם לצלצל לבית הספר, כהרגלה במקרים כאלה, כיוון שאיש
לא נשאר שם בסופי השבוע, להוציא השומרים הישראליים היושבים
בראש המגדלים שבחצר מחשש לניסיונות חבלה במוסד ישראלי.
נזכרה בטלפון של נורית שכנתה הישראלית בקומה העשירית באותו
בניין. בנה לומד בבית הספר בכתה מקבילה לשי: "היא ודאי שומרת
את הטלפון האישי של המנהל וסגנו" חשבה. לשמחתה מצאה אותו מיד
והניחה אותו על השידה לצד הטלפון. אך עדיין העדיפה להמתין עוד
מעט, כדי למנוע מהומה ללא צורך.
לרגע שקלה לצלצל לקלוד, בן דודה החי בפריס, היו בידה מספרי
הטלפון שלו בבית ובחנות הבגדים. אבל, חששה מתגובת יתר שלו.
מזמן ניסה לשכנע אותה, שבפריס לא נותנים לילדים בני שלש עשרה
להסתובב לבד ברחובות. "כאן לא ישראל" ניסה להסביר לה. "כאן
יותר מסוכן ליהודים ברחוב מאשר לחיילים שלכם בצבא". היא
התייחסה בביטול להזהרותיו וראתה בעצותיו חלק מהמרובעות הגלותית
המאפיינת עדיין את היהודים הצרפתים. הזרות, החשדנות והזהירות
היתרה עדיין נכרת בכל מעשיהם כמי שגר במקום זר.
כיוון שהשעה כבר הייתה שש נתמלאה בדאגה רבה. "אולי פשוט לפנות
ישירות למשטרה" חשבה. אבל, מעולם לא בררה לעצמה איך עושים זאת.
בארץ הכינה לעצמה על המקרר כרטיס עם שורה של טלפונים למקרה של
מצוקה - משטרה, מגן דוד, מוסך, חברים קרובים ועוד. ודווקא כאן,
בעיר הזרה זאת, לא הכינה עצמה למצב שכזה. הייתה נוסעת יום יום
למשרדה כשבארנקה טלפונים של מוסדות איתם הייתה קשורה. די היה
לה בטלפון של אנט המזכירה  שלה שתמיד הצליחה להוציא אותה
ממצבים לא נוחים. היא סמכה עליה כגב של בטחון לכל עת כיוון
שכילידת פריס הכירה בה כל אבן.  
אלא, שהיום, יום שישי, ואנט נסעה לשבת לאחיה בליאון.
"מה עושים? אל מי פונים?" זעקה בתוכה. התרוצצה מפינה לפינה
בבית מנסה למצוא טלפון גואל. בודקת מידי פעם את שפופרת הטלפון,
אם היא מונחת במקומה. הרי יש להם כרטיס טלפון, אולי חייגו ולא
שמעה? שי יודע שאסור לו לאחר, ושעליו לעזוב את היער לפני
החשכה. אז למה הוא לא מצלצל?!.
מחוגי השעון נראו לה פתאום כאיום המקרב את הקץ. במוחה התחילו
לחלוף קטעים מסרטי אימה, על חטיפות אכזריות, על תאונה קטלנית.
אבל יותר ויותר איימה עליה השמש שהתחילה לשקוע. מודעת הייתה
לתפאורות המתחלפות ביער בולון. בבקרים ובמהלך היום מהווה היער
את המשטח הירוק הגדול ביותר "הריאה הירוקה של פריס" כך הוא
נקרא בחיבה על ידי אנשי המקום. אימהות עם תינוקות מסתובבות שם
בעגלות, זקנים חסרי מעש משחקים בקלפים, או בשח. וזוגות נאהבים
מסתתרים בין העצים ומרגישים מוגנים באהבתם על ספסל ירוק.
בערבים התפאורה משתנה לחלוטין - היער הופך למרכז הזנות הגדול
ביותר בעולם. אלפי זונות מכל המינים והגזעים מתפזרים בכל פינה.
בפינות קבועות מתקבצים סוטים ממינים שונים מפתים את לקוחותיהם
בתנועות גסות ואלימות, ובחלקי לבוש מלאים וחסרים שרק הדמיון
המופרע יכול להעלות.
צלצול הטלפון הקפיץ אותה מחרדתה. הכזבה מידית, זו דינה אימו של
ליאור, מצלצלת מהארץ: "מה נשמע? איך הילד מסתדר? איך היה המפגש
המחודש עם שי? הוא כל כך התגעגע אליו. האם את בטוחה שזה לא קשה
לך? אני מקווה שהם מתנהגים יפה וגם עוזרים מעט." את כל השאלות
היא שולפת בשטף מבלי להמתין לתשובה.
"מה תענה? אולי כדאי לשתף את דינה בחרדה שלה לשלום הילדים? אם
יקרה להם דבר מה, איך תסביר את הסודיות שלה?" חשבה.
"הכול בסדר!" היא שומעת את עצמה עונה בקול רועד. "ליאור ילד
נהדר, והם מסתדרים נפלא יחד, לא, אין מקום לדאגה". היא מזדרזת
לסיים את השיחה בנימוק של מרק רותח על האש. כן, היא תבקש
מליאור להתקשר לארץ כשיחזרו, הם יצאו לשחק בכדור.
עכשיו היא פונה לצלצל אל נורית כדי לבקש את הטלפון של מנהל בית
הספר. לא הספיקה להתחיל בחיוג וצלצול חדש דורך את גופה כחץ
מקשת. היא מרימה בחטיפה את השפופרת ובתוך רקע של הפרעות ורעש
היא שומעת סוף סוף, את קולו של שי: "אימא! אל תדאגי, אנחנו..."
ופתאום הקול דמם והשיחה נקטעת.
עכשיו עולה מפלס הדאגה על גדותיו: "אולי נחטפו, על ידי
טרוריסטים ערביים? אולי פדופילים שמסתובבים בגן חטפו אותם?"
היא חושבת בבהלה. צריך לפנות למשטרה. אבל היכן ספר הטלפונים של
פריס? ואיך תסביר בטלפון בצרפתית המלומדת שלה לשוטרים
הפריזאים, גם במפגש פנים אל פנים איתם היא בקושי מבינה מה הם
אומרים. מחליטה לרדת לקונסרג'ית השומרת על הכניסה של הבניין
ולבקש ממנה לחייג למשטרה ולהסביר בשבילה. "אבל לא, אסור לעזוב
את הבית, אולי הם יצלצלו שוב"  עולה מחשבה בליבה.
ביד רועדת היא מצלצלת לנורית. טעות בחיוג "לכל הרוחות!" היא
מקללת את המספרים הפריזאיים הארוכים. מתחילה מחדש ושוב טועה.
ולבסוף יש! צלצול ארוך, ועוד צלצול וחוזר חלילה - אין תשובה.
היא אוחזת בשפופרת לא מאמינה. לא מאמינה שבמצב קשה כל כך בו
היא נמצאת, נורית לא בבית. "לא יכול להיות!" היא זועקת בקול.
הרי ראתה אותה אחר הצהרים עולה עם הסלים מהשוק. עכשיו היא
פורצת בדמעות וקוראת בייאוש לתוך השפופרת המצלצלת בקול
מונוטוני: "נורית! נורית!" כול חוקי הטכנולוגיה נשכחו ממנה.
היא צריכה אותה עכשיו, אז שתענה ותבוא לעזרתה. אבל מיד היא
ממהרת לסגור את השפופרת "אסור שהקו יהיה תפוס. אולי תגיע בקשה
לכופר?"
בחוץ השמש שוקעת אט אט, צללים של אור עדיין ממלאים את הרחובות
ובעוד רגעים מספר ידליקו את פנסי הרחוב. היא משקיפה מבעד לחלון
אל השביל המוביל לכניסת הבית - אין איש. הילדים אינם.
איך זה קורה לה? היא, זו שיודעת תמיד לפתור לכולם בעיות
מורכבות, יודעת להתמודד עם מערכות שהשתבשו, להזעיק עזרה ולקדם
מחדש פרויקטים שגוועו ובכל מצב יודעת לזהות את הפתיל שמוביל
לפתרון הבעיה. היא יושבת עכשיו בחדר קפואה ומשותקת מחרדה, עם
עיניים יבשות מבכי. בוהה בתקרה באפס מעשה. היא רואה מול עיניה
את הגרוע מכול - גופות של שני ילדים מושלכות בפינת הרחוב העזוב
בפאתי פריז, או שני ילדים כבולים במרתף מעופש וסביבם חדלי
אישים מכוערים ואלימים מתכננים את מותם. נשמתה עולה ויורדת
ופיה יבש. היא פונה לקחת כוס מים כשלפתע דפיקה. נפתחת הדלת.
ו... היא לא מאמינה למראה עיניה: מולה עומדים שני הילדים
מחייכים, מיוזעים ומלוכלכים. סוחבים על גבם את האופניים, עם
צמיג קרוע.
"הצמיג התפוצץ בדרך הביתה, אז הלכנו ברגל. לא מצאנו טלפון
ציבורי. וכשמצאנו הסתבר שהכרטיס נגמר" מסביר שי בשלווה.
"מה קורה לך? את לא מרגישה טוב?" שואל אותה ליאור ברגישות.
"לא, עכשיו הכול בסדר גמור" היא שומעת את עצמה עונה בקול יציב
למדי.
"האוכל יהיה מוכן עוד מעט לכו להתרחץ, הכנתי ארוחה מיוחדת
לכבוד שבת".

רק לאחר שהתאוששה מעט ושמעה את קולותיהם  מתיזים זה על זה
באמבט, לא התאפקה ומפיה פורצה תפילה חרישית: "תודה לאל, ומי
ייתן ותמיד תחזרו שלמים ובריאים הביתה".
המשפט האחרון עדיין מצטלצל באוזניה. היא נזכרה בו לאחר שנים,
כשאחזה בעיתון ולא יכולה להסיר מעיניה הדומעות את הכתבה בעמוד
הראשון: "חוליית חיילי גולני נתקלה במארב בלבנון, המפקד ליאור
רמון שצעד בראש נהרג במקום".