אז לפעמים נדמה שכל דבר יכול לגרום לי להתפרץ בבכי מרורים.
כל דבר קטן,
משחרר לפתע אבן יחידה שמשחררת את סכר הדמעות.

ולפעמים, לפעמים אני כזאתי חזקה,
כשאני לא מרשה לעצמי לבכות על שטויות, ואני מזכירה לעצמי שאני
בוגרת, והגיע הזמן להמשיך הלאה.

אני עדיין לא אוהבת אותו. מאוהבת כן.
למעשה, המחשבות שלי נודדות לפעמים לארה"ב
ואפילו פעם אחת אחרי ששכבנו זלגו לי כמה דמעות על הלחי
מהגעגוע אליו.

אז זאת עדיין לא אהבה
אבל הוא הצית בי משהו
עוד באותו היום בבר כשפגשתי אותו
אולי זה החיוך שלו, אני לא יודעת
או אולי העיניים הקסומות שלו
אבל אם אני נפגשת איתו
זה כבר סימן טוב.

כן, זה כבר סימן טוב.

"לילות קסומים, רגשות מקבילים,
חיים סותרים, צלילים מתים,
אבל החיוך הזה שווה יותר מהכל!"

המילים הקטנות האלה
שגורמות ללב לפרוח כמו פרח באביב.

הפחד,
הפחד הגדול הזה שמציף אותך כל פעם מחדש.

להתמסר? לא להתמסר?
להתאהב? או לחסום את הרגשות
כדי לא להיפגע?

כי אני כל כך פוחדת
שהוא יטוס לי ככה פתאום
ואני אשאר פה מרוסקת על הסלעים.

אז למה אני מכניסה את עצמי לתוך הבור הזה?
יותר מדי שאלות,
ואף לא תשובה אחת.

אני פוחדת
פוחדת לאהוב שוב


ולהתאכזב.