הגעתי באיחור קל. אתי קידמה אותי, כהרגלה, במאור פנים אך למרות
החיוך ניכר העצב בעיניה. לאחר התארגנות קלה נשכבתי על מיטת
הטיפולים הגבוהה. מנורת הפלורסנט מאירה את פני, אתי עוטפת
בעדינות את השער שלי, בידיה הקלות והרכות מורחת על פני קרם
סמיך ומתחילה במיומנות מקצועית ב'טיפול'. אני נאבקת בתוך עצמי
בין הסקרנות והצורך לדעת, לבין הרצון להתנתק ממחשבות, לנוח
ולמסור את פני לליטופים המרגיעים.

"מה נשמע?" אני פולטת, בין תנועת המסאז' שלה לבין מריחת הקרם
החמים על פני. דממה קלה: "הוא לא פה, הוא נסע".
אני נותנת לעצמי עוד מספר דקות של היסחפות ברוגע המלטף ושואלת
"מי?"
"את יודעת, אלברטו."
אני נזכרת מיד, בהתחלת הסיפור אותו שמעתי ממנה בביקורי
הקודמים. בעיניים מבריקות סיפרה לי אז על האהבה הגדולה שלה.
פגשה אותו במועדון של ריקודי סלסה. "תשמעי, ריקוד אחד הספיק לי
כדי לגעת ולדעת שזה האיש. התנועות של גבר לטיני זה, משהו -
ריקוד של אש". פתחה אז את סיפורה. "כמו נסיך, הוא מתנועע בקצב
של סלסה. אנחנו רוקדים - צמוד צמוד, נוגעים לא נוגעים, כל הגוף
שלי זורם אחריו. כולם עומדים סביבנו ומוחאים כפיים לפי הקצב
והנשים מתות מקנאה. במועדון קוראים לנו אוויטה ופירון של
הסלסה."

בביקור אחר, הוסיפה פרטים: "הוא עוטף אותי תוך כדי ריקוד, מפעם
לפעם הוא משפשף כך, את הרגל שלו בין הרגליים שלי, כאילו לא
נוגע ואני נלחצת עליו ומרחפת באוויר כמו בכישוף." הדגימה בהנפת
ידיה באוויר. "כמו כל הגברים הלטיניים הוא יודע להוביל בריקוד
וגם במיטה" לאחר רגע לחשה באזני "תשמעי, במיטה, איתו, זה משהו,
עוד יותר טוב." כך אתי דיברה אלי ואל עצמה תוך כדי הטיפול
בפניי.

שכבתי על הגב, מנועה מלהגיב בשל שכבות של מסכות קרם שעל פני.
העיניים שלי עצומות, ואני מאזינה לכל מילה ומשלימה בדמיוני את
החסר. התיאורים המפורטים של אתי מתחברים עם הליטופים המענגים
בפני ועל שפתי עולה חיוך כשאני חשה מחדש לאחר שנים של ויתור
בלחלוחית הגוברת בין רגליי.

לימים, קיצרתי את מרווחי הזמן בין הביקורים אצל אתי והתייצבתי
אצלה מידי חודש לטיפול קבוע. מצפה לשמוע פרק נוסף על הנסיך
ממועדון הסלסה. "תאמיני לי, אלוהים שלח אותו אלי." המשיכה
בביקור אחר. "הליטופים שלו מוחקים אצלי את הפצעים, שנשארו לי
מאז הגירושים המחורבנים שלי" התוודתה לפני. "אלברטו הזה, נוגע
ומכיר את כל המקומות בגוף שלי. הוא מנגן עלי קונצרטים אל
תשאלי..." הוסיפה בחיוך, תוך כדי עיסויי הפנים שלי כהדגמה.

לקראת סופו של אותו ביקור, התכופפה ולחשה באוזני כשהיא מתבוננת
סביב, כאילו מישהו נמצא איתנו בחדר ועלול לשמוע את הסוד:
"תשמעי, אני מוכרחה לספר רק לך, אני כבר חושבת על תינוק. מאז
שאני איתו שכחתי אפילו את הכאבים שהיו לי בטיפולי הפוריות
שעברתי כשהייתי נשואה. אני כבר לא מאמינה לרופאים שאמרו שאין
מה לעשות. עכשיו, עם אלברטו אני בטוחה שזה ילך, הוא מוכן לעשות
בשבילי הכל".

כשהגעתי אליה לאחר חודשיים הזוהר נמחק מעל פניה. "אל תשאלי,
הכל אבוד" פתחה בייאוש. "לקחתי אותו לביקור אצל ההורים שלי וזה
היה נורא. כשנכנסנו הביתה אבא שלי קם מהשולחן והתחיל לצעוק:
'גוי!!! לא אצלי בבית'. אימא שלי, שכל חודש אני דוחפת לה כמה
מאות שקלים כדי שתוכל לעשות קניות בשוק, צעקה עלי. 'חרפה!
חרפה! אלוהים ישמור'.
אפילו האחיות שלי, לקחו אותי הצידה: 'מה זה, השתגעת, בעל שהוא
עוזרת בית? איפה זה בכלל קולומביה? מה איתך, עזבי אותו, רק
צרות יהיה לך ממנו' לחשו לי ".

"אל תוותרי עליו" שמעתי את עצמי, אומרת לה בטחון, שלא הבנתי את
מקורו. "לא מותרים על אהבה, אלה החיים שלך!" אמרתי לה ספק
מייעצת לה וספק מגלה ואומרת משהו לעצמי.
"מה את מבינה? את לא מכירה את המשפחה שלי. אצלנו זה לא כמו
אצלכם. בנות עושות מה שהמשפחה שלהם אומרת" הוסיפה בעצב.

אבל אתי לא ויתרה על אהבתה. בביקורי הבאים, הבחנתי שהצבע העליז
חזר לצליל קולה. "אני ממשיכה, בכל לילה אני איתו מחזירה לעצמי
שנה שהפסדתי בחיים שלי" סיפרה לי בחיוך בעת ביקורי האחרון.
ואני נשמתי לרווחה כאילו היה לי חלק בניצחון שלה.

"אז מה קרה לאלברטו?" חזרתי לשאול בסקרנות ובדאגה ממשית לאחר
שהתחברו אצלי כל חלקי הסיפור.

"אני לא יודעת מה לעשות, לפני שבוע תפסה אותו המשטרה ברחוב. לא
היו לו תעודות ושלחו אותו חזרה לקולומביה. אפילו לא הספקתי
להיפרד ממנו. אני לא מפסיקה לבכות. אפילו אבא שלי ואימא שלי
כבר פוחדים שאני שאשתגע".

"סעי אליו!" שמעתי את עצמי אומרת בלי היסוס. רגע ארוך של דממה
נקטע בקול צחוק לא רצוני שנשמע מגרונה: "כן, רעיון טוב, לנסוע
אליו." הרהרה בקול. "ואולי אני אמשיך שם בטיפולי הפוריות, ספרו
לי ששם הרבה יותר זול. גם לאחות שלו נולדו כך תאומים".
לאחר שתיקה קצרה שינתה פתאום את טון דיבורה: "אפשר לשאול אותך
משהו?" ולפני שהספקתי לענות המשיכה "את במקומי היית מתחתנת עם
בחור מקולומביה? את היית מסכימה שהבת שלך תביא הביתה בחור
שעובד כעוזרת בית? קל לתת עיצות לאחרים, הא" תוך כדי כך הגבירה
את קצב העיסוי בפני עד כאב, עד שנאלצתי לבקש ממנה להפסיק.

שתקתי. גם אני התפלאתי לרגע על המעורבות היתרה שלי בסיפור של
אתי. אולי שמעתי בו הד מזכרונות שלי על ההוא שעזב ונסע
לאפריקה, על קשר שנותק בעבר מהמסיבות הלא נכונות. אולי ניסיתי
באמצעותה לפצות על אהבות שלא העזתי אז להיאבק עליהן; אולי
געגועים ילדותיים שלי לסיפור אהבה עם סיום מושלם ואולי היה זה
הגיל, ניסיון אחרון להחיות בי עוד מעט קט מהתשוקה המבקשת
להגשים את עצמה בכל מחיר.

עיניי עצומות אך אני ממשיכה לייעץ: "את מוכרחה לגשת לעורך דין
ולברר איזה מסמכים את צריכה לקחת איתך כדי שתוכלי להינשא לו
שם". מה אני מייעצת לה? חשבתי לעצמי. וכי אני עצמי הייתי מעיזה
לקום ולנסוע לבד, לארץ לא נודעת, בלי הזמנתה, בלי לדעת דבר על
משפחתו ועל מצבו שם.

לאחר כמה דקות חזרה אתי לחלום בקול: "אולי אני באמת, אפתיע
אותו, נעשה שם חתונה?" מלמלה תוך כדי מריטה עצבנית של גבותיי
וצביעת הריסים. הטיפול הלא זהיר, גרם לצבע לחדור לעיניים
ולהכאיב לי.
"שורף הא?" אמרה ונידמה היה לי שאני שומעת את ההנאה שבקולה.
"עכשיו לא לזוז, תשכבי בשקט עם עיניים עצומות עד שהצבע
יתייבש!"

פתאום העירה בכעס: "אוף, מה אני יודעת איפה הוא גר? ומאיפה אני
אקח כסף לנסיעה כזאת? תעזבי,זה סתם דיבורים" היא הפעילה על
פניי את מכשיר העיסוי חשמלי. "תשכבי בשקט בלי לזוז, זה בשביל
זרם הדם" אמרה. הרגשתי את חוסר השליטה שלה במכשיר שעל פני.
מחשבותיה וידיה היו במקום אחר. אך סבלתי בדממה את הדקירות של
המכשיר שהופעל על פני במלוא העצמה. לא זזתי ונמנעתי מלומר דבר,
כאילו הגיע לי להיענש על מעשיים שעשיתי. נפרדתי באותו יום מאתי
במלמול, כשפני נבוכות ונמנעתי מלפגוש בעיניה בעת התשלום לפני
היציאה.

לאחר חודשים, צלצל אצלי יום אחד הטלפון.ששמעתי את קולה של אתי
הייתי בטוחה שהיא רוצה להזכיר לי, לקבוע תור לטיפול לפני
החגים.
"חכי אני מוציאה יומן" אמרתי.
"לא, אני מדברת מקולומביה" נשמע קולה הקטוע.

"ממתי את שם?" שאלתי בשימחה, כמו שושבינה שחייבת לקבל דיווח
מלא.
"לא יכולתי בלעדיו, ממש השתגעתי. אפילו ההורים שלי והאחיות כבר
עודדו אותי לנסוע, אז לקחתי חופשה, מכרתי את האוטו שלי ובאתי
לכאן בלי להודיע. רציתי להפתיע אותו" הוסיפה.
"נו! ומה קורה עכשיו?"
"המשפחה שלו נהדרת, הם מטפלים בי ומפנקים אותי מכל טוב."
"ואלברטו??"
"אלברטו, הוא לא כאן!"
דממה...
"לפני שהגעתי, הוא נסע לקנדה, יש לו שם מישהי אחרת."
"מה עשיתי?" אני חושבת בלבי, "אני והפה הגדול שלי נדחפת לחיים
של אחרים." גוש של זעם חנק אותי בגרון מרוב חרטה.
"אל תדאגי, פגשתי כאן את אחיו הצעיר. עכשיו יש לי יותר אהבה."

"אבל אני מצלצלת אליך כי יש עוד..."
ואז נשמעה זעקתה: "תשמעי, סוף סוף יש לי, יש לי הריון!!!"
השתתקתי לרגע, המומה מהבשורה שנפלה עלי ללא הכנה.
"אבל יש לי בעיה" הוסיפה אתי בלחש: "אני לא יודעת מי מהם
האבא?"