זהו, נגמרה החגיגה , מה יהיה על כול התוכניות שלי? דווקא עכשיו
זה צריך היה לקרות לי? עד שהצלחתי סוף סוף, להחליט ולעזוב את
המקום המחורבן הזה, עם המכשפות שמיררו את חיי כל יום  ולמצוא
עבודה חדשה. למרות מחאותיו של יודה, שחשש לארוחות שלו, שלא
תהיינה מוכנות בזמן בשל שעות העבודה הרבות שיהיו לי מעתה,
והפחד ההיסטרי שלו שמדי השוטר לא יחכו לו מגוהצים כל בוקר לפני
לכתו לעבודה.  

אני מנסה למשוך את הרגל כלפי מעלה והיא כבדה כמו גוש אבן
ומסרבת לזוז.  

בדרכי למקום העבודה החדש, כשעברתי למדרכה השמאלית, מעדתי על
אבן בולטת והחלקתי. המכנסיים, נקרעו ובוץ דבק בהם. ניסיתי
לבלום את נפילתי בעזרת ידיי ונדקרתי מענפי השיחים. פי התמלא
פתאום באדמה לחה מערוגת הפרחים וגם לאחר שירקתי שוב ושוב, חשתי
עדיין בגרגרים שיחד עם ריח הדשא הגזום גרמו לי בחילה.

רצועת עור אדומה נשחקה  ברגלי הימנית ושביל של דם החל מתפתל
לאט מאזור הברך כלפי מטה.  עוד לפני שדאגתי למצב הפצע הייתי
טרודה בחיפוש אחר סיכת ביטחון. כדי לסגור ולהסתיר את הרגל
שנחשפה לעיני כל. הצצתי במבוכה בקבוצת האנשים שהתאספה סביבי:
מתלחשים זה עם זה, מסבירים לאחרים ומצביעים עלי; כאילו הייתי
מוצג או שחקנית המופיעה לפניהם. חלקם, מנסים לעזור וחלקם
מתעלמים.  אבל אלה וגם אלה שומרים על מרחק. פוחדים להתקרב שמא
ידבקו במחלה מדבקת  ומשאירים אותי שרועה על האדמה.  אני משתדלת
להתעלם  ממעגל האנשים שמקיף אותי ומחפשת בקדחתנות בתיק. תמיד
ידעתי שמשהו יקרה לי. וסיכת ביטחון תמיד מוכנה אצלי שם.
איך אקום? אני שואלת את לעצמי, מה קורה לי? זה לא הגוף שלי.  

אני נזכרת פתאום, בסרט של היצ'קוק על הגיבור שישב מול החלון עם
רגל מגובסת וצפה ברצח שהתרחש בבית ממול. גם אותי יושיבו עכשיו
על כורסה במרפסת, ואשאר תקועה ותלויה באחרים:  יודה, תביא לי
כוס מים! יודה, תפתח את הטלוויזיה! יודה, תסדר לי את הכרית!
עכשיו, אאלץ לראות את פניו המתכווצים בכעס עצור בכל פעם שיהיה
עליו לעזור לי מי יעזור לי להתרחץ, להתלבש? איך אתרגל ללכת עם
קביים? כל אחד יעצור אותי ברחוב יעוות פרצופו וישאל: "מה קרה
לך? איך עשית את זה?" ואני אצטרך לחזור עשרות פעמים על הסיפור,
לתאר את הנפילה, את הכאב ויהיה עלי לשמוע את הסיפורים של
החברות שלי על השברים והצרות שקרו לכל אחת מהן.

לא להאמין, אבל בתוך כל ההמולה הזאת אני שואלת את עצמי מה
הייתי עושה אם היו לי עכשיו ילדים קטנים? מי היה מטפל בהם? לא
מבינה מהיכן עולה פתאום מחשבה כזו במוחי. שוב הייתי זקוקה
לאימא שלי שתבוא לעזור, תבשל, תנקה, תאכיל, ובאותו הזמן תסביר
לי כמה לא מוצלחת אני 'אפילו מהעבודה זרקו אותך' היא תזכיר לי.
ופתאום זכרונות שנאטמו מתפרצים אלי פתאום ללא שליטה. חיים
שלמים שלי עולים וצפים בדקות של נפילה סתמית ושכיבה על הדשא
כמו היו אלה רגעים אחרונים שלי ואלי להפרד להזכיר לעצמי דברים
שהיו כדי של ימחקו ויעלמו מהעולם.

"אימא לא צריכה לצאת לעבודה.  שבי כמוני בבית ותגדלי ילדים".
כך דיברה אלי גם אז כשאורי שלי עוד היה איתי.  "הכול בגללך"
התריסו בי עיניה, כשחלה בגיל חמש מחיידק אלים. "מי משאיר תינוק
בן עשרה חודשים במוסד מלוכלך עם מטפלות שרק אלוהים יודע מה הן
עושות איתו במשך היום" תקפה אותי מרגע שנולד.  העיניים הכחולות
שלו מלוות אותי לכול מקום. מחייך אלי וקורא לי "אימא, אימא
אוכל!" אולי באמת יכולתי לעשות דברים אחרת? אולי היה נשאר
איתי.

ימים ולילות ישבה אימי לידי בבית החולים דואגת, בוכה ועוקצת
"למה לא הנקת אותו? ילדים שמניקים אותם לא חולים. החלב של אימא
מחסן אותם".  ויודה, יודה נעשה פתאום שוטר מסור.  כשלא יכול
היה להתמודד עם הכאב הוא ברח, פשוט ברח לעבודה.  כול משמרות
הלילה והיום נפלו עליו אז, כשכול כך הייתי זקוקה לו לצידי -
שיחבק, שילטף, שייגן אלי מפניה ושיגיד מילה טובה.  והילד זועק
מתוך שנתו "אבא, אבא".  ויודה, הוא לא היה שם אפילו כדיי
להיפרד ממנו ברגעיו האחרונים. אפילו פעם אחת לא קרא לי "אימא"
מתוך שינה.  

אני שוכבת על האדמה הבוצית ומתבוננת באדישות ברגל שלי המדממת.
"מה איתך? מה את עושה שם?" היה יודה גוער בי, לו מצא אותי כך
שוכבת על האדמה הלחה. "תסתירי! כל העולם צריך לראות את הרגל
השמנה שלך?" היה מוסיף כמו מסביר ומשתף את האנשים שמסביב.
חסרת אונים אני יושבת כאן על הדשא. האנשים סביב מתפזרים מחוסר
עניין. ואני מתגלגלת אחורנית בזמן. כשאורי כבר לא היה. זוכרת
איך פחדתי  להתהלך בבית, כשהשקט חותך את האוויר והעיניים
הזועמות של יודה משחרות לטרף: "איך את מכבסת? למה יש כתמים על
החולצה? איך את מבשלת? למה המרק חריף כל כך? למה את מפילה כול
דבר?" מזל שאחרי ה'שבעה' יכולתי להימלט לעבודה לכמה שעות.  

אוף, איפה, איפה היא סיכת הביטחון הזאת רק אתמול ראיתי אותה
בתוך התיק, מה עושים? לאן היא נעלמה? בידי האחת אני אוחזת
ואוספת את חלקי הבד הקרועים, כדי להסתיר מעט את הרגל החשופה.
ביד השנייה, מנסה שוב להתרומם ולקום. כאב חד מפלח את הרגל
שהתנפחה בינתיים והכחילה סביב לברך.  אני נושכת שפתיים מכאב עד
לעצירת נשימה, מתבוננת סביב ומרגישה שכל העיניים בוחנות אותי
ולועגות לעורי החיוור, לקפלי השומן הגלויים סביב השוק וליד
המיפרק. לו רק יכולתי להסתיר מעט את הביזיון הזה אני חושבת,
תוך כדי חיפוש עקשני. הרגל החשופה קשה עלי יותר מהכאב הנוקב
ברגלי. לכול הרוחות! בשביל מה יש בתיק הזה כל כך הרבה תאים
ורוכסנים.  אני תוקעת ראשי בתוך התיק, בעצבנות ממששת כעיוור
באצבעותיי בכל פינה .

פתאום אני שומעת קול מאחורי: "שלום גברת, אני חובש צבאי" אני
מפנה פניי, ומולי, כפוף אלי, יושב חייל צעיר. מבלי להמתין
לתגובה הוא בוחן את הפצע, מוציא מתרמילו תיק עזרה ראשונה וחובש
את מקום הפגיעה. כשהוא מסיים, אני נרגעת לרגע ונזכרת במקומה של
סיכת ביטחון. מכניסה את היד לתא ניסתר שבארנק, ומוצאת אותה
מיד. אני מחברת את החלקים של המכנס הקרוע. העיקר שלא רואים.

"אל תדאגי, זה פצע חיצוני בלבד" אני שומעת את קולו השלו לידי.
הוא אוחז בזרועי ואני, מפנה מבטי אליו בחיוך. "השעני עלי ונסי
לקום" ואני ספק נשענת ספק מחבקת אותו לעיני כל בלי בושה. כמו
במטה של קסם הרגל הכואבת חוזרת  להיות חלק מגופי. אני מתרוממת
ומתקדמת לצידו. מרגישה את חום גופו, את החספוס של בגדי החאקי
העבים ואת הריח החריף של הזעה הספוג בהם. שואפת את ריחו לנחירי
כבושם נפלא כשמפי נפלטת אנחת רווחה.  

חום הגוף, מגע הבד הפשוט וריח הזעה הזה מוכרים לי. הייתי בהם
לא פעם בחלומותיי, כזה היה ריחו של סמי, הבן של המשרתת שלנו
במרוקו. אני נזכרת במבטיו החטופים ובחיבוקים שלנו על הגג
ובפינות נסתרות בבית. אחר כך בא הזעם. הזעם של אבא ואמא כשהקשר
שלנו התגלה. הכל הסתיים בהשלכתה של אימו לילי לרחוב יחד עם בנה
ושתי הבנות הקטנות. לא ראיתי אותו מאז וגם לא עלה בידי לחקור
לאן נעלמו. מתי בדיוק  ויתרתי על התחושה הזו? אני מנסה להיזכר
בה, לשמר אותה, כדי להאחז חזק בנקודת הזמן ההיא, למחוק ולנער
ממני את כל המיותר.

אנחנו קרבים לספסל האוטובוס. אני מתיישבת בנפילה ומנופפת לחייל
שמתרחק ממני בריצה לכיוון הג'יפ הצבאי. "חכה רגע, איך קוראים
לך?" אני צועקת אחריו, "סמי" הוא צועק אלי, מנופף בידו עולה
לרכב ונעלם.

אני אפילו מזדקפת מעט, מיישרת ומחברת שוב את החלקים של המכנס
הקרוע. הנה, כמעט ולא רואים דבר. בארנק, אני מגלה גם שפתון
בצבע כתום, פותחת אותו ומושחת בזהירות על שפתיי. ומזקפת הסנטר
בהבעה של 'אני בסדר'. מולי מופיעה ילדה קטנה. היא מתבוננת בי
לרגע ושואלת: "גברת מאיפה יש לך אודם  כזה יפה? גם אני רוצה".
אני פונה אליה מושיטה ידיי מלטפת ראשה וצובעת גם את שפתיה
בכתום. האוטובוס שלי מגיע אבל אני נשארת במקום מחייכת אל הילדה
ואל עצמי. יש לי זמן, שום דבר לא בוער, לעולם לא מאוחר לנסוע
הביתה.