להבות מציתות את כל כתביי,
ואין עוד משמעות למילים,
מקום שכוח אל הוא זה,
ותמרות עשן מכסות את המצבות השונות,
"שיר זה נקבר בטרם עת".

ונשארתי כאן, לבדי,
פוסעת לצלילי המנגינה השכוחה,
בין אלפי הקברים והחלקות הריקות,
שמחכות לקרבנות הבאים.
נכוויתי אז, כחום הלהבות,
שהציתו את כל כתביי.

אחיי,הספקתי לאבד את כולכם,
ושום הספד בעולם לא יחזירכם אל זרועותיי,
שמרו על עצמכם למעלה,
בחלקת השירים שנגנזו בטרם עת.






ד'
עברה כבר שנה מאז שכתבתי מילים,
לך או בכלל,
הספקתי לאבד ולהשיב הכל חזרה,
ואז לגלות שנותרתי ללא כלום.
האהבה נמוגה כתמרות עשן רחוקות,
שנבלעות בשמים אט אט
(ואיתה נמוגה גם הכתיבה).