שם למטה, על פני האדמה,
צומח הירוק, ההוא שנקרא עשב
ופורחים הצבעים, ההם שכינינו פרחים.
וממערב - זהו הכחול, נו זה שנתנו שמו ים.
ואלו, אלו הם פניו של מי שנקרא אדם.

לאדם יהיו לו חיים עד לבוא המלחמות -
נו אלו שרומסות, הורסות, קוטפות.
הוא יחייך מדי פעם ויחלום על העולם ההוא, האחר
זה בלי המלחמות והכאב והשנאה -
העולם ההוא בו אין משמעות למילה "פרידה".

הוא יבכה כשיבין שדבר לא השתנה -
ממלחמה למלחמה הטכנולוגיה בלבד התקדמה.
נו, זו שאמורה לשרת את החיים
ובינתיים רק עוזרת להוסיף על הנופלים.

ולמעלה יש כחול נוסף הוא נקרא שמיים.
השמיים, כך אומרים, שמורים למלאכים -
נו אלו שהיו כאן ואינם עוד נראים,
אלו שקולם שתק - נדם לבני אדם,
או שרק האל יישמע שירם,
אלו שלא ישובו עוד למה שאנו קוראים עולם.

אנו משפילים עינינו מטה כי שם שוכן לו הידוע כעפר
ולהסתכל למעלה פשוט אי-אפשר
כי הוא שקרוי אור השמש - מחדד וצורב -
עיניים אדומות ממילא בגלל הנוזל ההוא שיורד כשכואב.

מביטים במאמץ למקום אליו מגיעות כל התפילות,
מייחלים למחר בו יתגשמו מה שעיטרנו בשם משאלות.
מקווים שכל מה שראינו לא התרחש באמת, אלא היה פרי הדמיון
- ההוא
שמופיע בלילה ואנו קוראים לו חלום.