כל הזמן עצוב לי,
אני אומרת לעצמי כשאני שמה לב שבסוף המשפט הטון עולה קצת
למעלה. קצת הרבה.
למה אני כל לילה בוכה? למה באור יום אני נראית עייפה?
כ"כ הרבה סיבות להישאר בחיים, ואין שום דבר בעד עצבות.
זה טיפות של שיער רטוב אחרי מקלחת, אלו הן לא באמת הדמעות
מעיניי, כה יפות עיניים הסובבות.
למה עצוב לי כל כך? להרוג את הגוש הסרטני שתקוע בגרון,
ולא יעזרו שירים, ולא תעזור גמילה ממילים,
אני יודעת שעוד דברים יכולים לצאת.
למה יש פעמים בודדות בשנה שהרוב עולה ומציף, וכבר שבוע אני
בוכה, כל לילה.
לא רוצה חגיגות, ותיקונים והנחיות - תנו לי לחיות.
תעזוב את ידי רק שלי מתחשק, ולא נראה כוכבים ביחד,
כי זו סחרחורת אישית שלי, בקרוסלה ענקית.
אתם קפואים ואני רועדת, להיות על ידכם, משמע קטונתי.
לא משנה השוואות לשם טוב, לו רק בחרת במה שאני
אהיה לעד.
ושום רגש לא יהפוך לקיר, תקחי אותי ברצועה אל תוך
שדות עמוקים.
ושמיים ציוריים כמו שיר של משורר, יבכו גם הם איתי,
וגם המשורר.
כל לילה אומר לילה טוב, הירדמות אמיתית כשהריסים
יבשו מהדמעות. לחיות. לחיות. לחיות.