"למה את שוב מנסה
להתקשר אליה?
למה היא לא עונה לך?"

-"כנראה אני צריכה
להכאיב לעצמי עוד קצת..."

ומבט של עצב ואכזבה
בעני אימי.

-"את לא מבינה אה?!
היא אמרה בפירוש
שהיא לא רוצה להיות כאן יותר!
היא עזבה. ולתמיד!
אמא - זאת עובדה!
היא לא תחזור לכאן!"

-"כן, זה נכון"
הסכימה עם החלטת אחותי הרוגזת.

"רק רציתי לשאול אותה
אם אמרתי לה את כל מה
שהיא צריכה לדעת
כל הדברים שיכולו להחזיק אותה איתי.
וייתן לה אפשרות לקבל החלטות נכונות
על החיים שלה.
אולי זה יחזיר אותה הביתה."

(אחותי צוחקת)
-"הלוואי ויקח אותה הערבי לכפר, את הזונה שלנו
ויתעלל בה כפי שלא יתעללו בה בחיים."

-"אל תדברי עליה ככה, הרי היא אחותך!"

-"אבל היא כזאת..."

-"זה מה שאת מאחלת לה?!
אני לעומתך מאחלת לה מכל הלב הכואב שלי.
השבור שלי. שנשבר כל פעם מחדש
כשהיא מסננת אותי בטלפון."

המשיכה אמא-
"שיהיה לה רק טוב.
אם לא היה לא טוב בבית
אז שיהיה לה טוב בחוץ.
רק שלא תבוא לבכות לנו בפתח ביתנו,
על מה שהוא עולל לה הפעם.כמו כל הפעמים.
ותרעיד שוב את יחסינו כמשפחה."




ואני?!
בין שאר הכיסאות מסביב לשולחן במטבח.
קוראת ספר ומבין לבין מקשיבה להאשמות הכואבות.
יושבת, שותקת ודמעות בעניי.
"אתן לא משתפות גם אותי?"
ליבי זועק.
כי רק לו יש את האומץ לדבר.
"היא גם אחותי!"
אבל אני?!
שתקתי.

ואני?
יושבת, חושבת.
שותקת.
נחנקת...

למה אני לא מדברת?





22.4.07