2 עובדות:

1- בשואה מתו 6 מליון יהודים
2- אספרסו לא מחכה יותר מ 10 שניות

זמזום מטריד,כמו של פלורסנט מהבהב, מכתיב את האווירה.
זה אולי נראה כמו יום רגיל אבל מאחורי העיתונים, בקצה
הסיגריות, בין צילצול קופה נסגרת לבין הברכה המכאנית לשלום,
אפשר להרגיש את זה - ההמתנה.

יום השואה, אני בעבודה, הייתם חושבים שיהיו פחות אנשים בבית
הקפה, שאולי תחושת האבל תשאיר אותם בבית.
אבל, לא - לא, למה להיות נאיבים. השואה היתה לפני הרבה זמן,
המתים מתו ונחגגו בעשרות טקסים כבר מליון פעמים.
מי שרוצה שואה שילך לכיכר, החיים נמשכים גם בכוח, גם בכפיה אם
צריך, גם בחיוך מאולץ - "עוד משהו, אדוני?"

המתח מורגש בגוף שלי, אני משחקת תפקיד של מלצרית ומחכה
לצפירה.
עוד 5 דקות, טורח לידע עובר אורח, עוד 5 דקות.

"אין לכם עיתונים פה?"
" שם בעמדה, אדוני"

נדמה שהכל שקט מכרגיל, אנחנו מתכוננים להצגה -

עוד 4 דקות.

הכל נראה כל כך טפשי, מחשבות כמו - כמה זמן היא עוד תתלבט ליד
העוגות, בסוף לא נספיק.

עוד 3 דקות.

שאף אחד חדש לא יתיישב, בסוף אני אתקע עם קרואסון ביד ומפית
בשניה בדרך לשולחן.

עוד 2 דקות.

לא רק אני מרגישה את זה.
זה ברור לי, מתחילה לראות עיניים מאחורי העיתונים, רגליים נעות
בעצבנות.

עוד דקה

יד מורמת - "מלצרית"
ניגשת אליו, השולחן מבולגן, מפיות, סוכרים פתוחים ופזורים,
סלולרי ויומן.
"תביאי לי אספרסו כפול! , ותפני פה את הבלאגן, את לא רואה
שסיימתי?"
חמוד, הם תמיד כל כך נחמדים.
עוד 20 שניות - האספרסו מוכן, מארגנת על המגש.
עוד 15 שניות - ממהרת אל השולחן.
עוד 5 שניות - מניחה את הכוס, מנסה להתרחק עם המגש כדי שלא
להתפס  לידו
ב--------------------------------------------------------------------
------------------------------צפירה.

אני עומדת ליד הבהמה, הוא בוהה בנביבות באוויר, אני בשולחן.
אני יודעת שבזמן כזה צריך לחשוב על המתים, על האובדן, על הסבל,
החיים, התקומה, אבל אני חושבת על האספרסו.
אני יודעת בדיוק מה יקרה, 6 מליון או לא.

הצליל מתחיל לרדת, הרחוב משתחרר מהקפאון המלאכותי, הבהמה
מתישבת.
הנה זה בא, עם הגב אליו אני כבר מרגישה את זה.

"מלצרית, מה זה?! הקפה הזה קר, תביאי אספרסו חדש!"

ידעתי.