צב קטן הולך לאיבוד ממשפחתו. גדל לבד, אין לו מי שיגיד לו:
"היי אתה, אתה צב". בעצם אין אף אחד שאומר לו משהו. אך את שפת
החיות יודע כל אחד, רק שחלק מאתנו שכח. לצב אין תסביכי ברווזון
מכוער, הוא פשוט לא יודע מי הוא עצמו.

יום אחד ראה משפחת כלבים. לצב אין ראי, הוא לא יודע שהוא שונה
אז הוא הצטרף. כמו כולם מחפש משפחה. הגורים הקטנים משחקים אתו,
מתגרדים על השריון הקטן שלו, מלמדים אותו לנבוח.
לאימא כלבה לא מפריע עוד ילד אז היא לא אומרת לו כלום. בערב,
היא שרה להם שירים, שיר על ריצה ושיר על ריחות וקפיצות.
הסיפורים מקסימים את הצב הקטן, אך הוא יודע שאינם שלו. בלילה
הוא מתגנב החוצה ונעלם.

חודשים חולפים. הצב הקטן כבר לא כל כך קטן, אך עדיין לא יודע
שהוא צב. אבל הוא יודע שהוא לא כלב. יום אחד, ראה משפחת אווזים
שטים בבריכה. אז הצטרף, כמו כולם מחפש משפחה. האווזים הצעירים
משחקים אתו, מטפסים עליו ומלמדים אותו לצלול ולתפוס דגים. המים
קרים אך לאווזים לא אכפת, אבל הוא קופא לאט לאט ומבין שהוא
כנראה גם לא אווז. אבל הם משפחה אז הוא נשאר. לאימא אווזה לא
אכפת ובערב היא מספרת להם סיפורים. סיפור על ארצות חמות וקרות,
על נדידה ובריחה מנשרים. שוב, הסיפורים מקסימים את הצב הצעיר
אך הוא כבר יודע שהוא לא אווז. הסיפורים אינם שלו. בלילה הוא
מתגנב החוצה ונעלם.

חודשים חולפים. הצב כבר נער בשנות צב אך עדיין איננו יודע מה
הוא. יום אחד עף מעליו זבוב, משפחת זבובים. הוא ידע מיד שהוא
גם לא זבוב, אך עקב אחריהם כי כמו כולם מחפש משפחה. בזמן שעפו
מעליו וילדים זבובים נחו על שריונו, אימא זבובה שרה להם שירים.
שירים על דם וריחוף, על זריזות ואויב-עכביש. השירים מקסימים את
הצב, אך הוא יודע שאינו זבוב. אבל הוא לא רוצה לעזוב, נחמד לו
עם המשפחה, אפילו של זבובים. הוא נהנה לסחוב ילדים זבובים על
גב שריונו.
אימא זבובה הלכה לדוג טיפת דם מבעל חיים אחר - גדול. כולם
הסתכלו בחשש מהצד. אימא זבובה נחתה על החיה, החיה הניפה את גפה
והחטיאה. וחוזר חלילה. בסוף אימא זבובה דגה טיפת דם שמנה
וחייכה לעבר משפחתה ולצב המאומץ ובדיוק אז אחת מהגפיים של החיה
הגדולה נחתה עליה והרגה. בן אדם, מלמל אבא זבוב, והצב מחליט
שהוא לא רוצה להיות גם בן אדם, עדיף לא להיות כלום, חשב
לעצמו.
בלילה הוא עזב את משפחת הזבובים ונעלם.

חודשים חולפים ושנים חולפות. הצב כבר בוגר, אך בלי משפחה
ועדיין לא יודע מה הוא. הוא יודע שהוא לא כלב, אווז או זבוב,
ומקווה שלא בן אדם. יום אחד ראה משפחת זאבים, גאים מאושרים,
וקיווה שאולי אולי זאב. אימא-זאבה מיד ראתה שהצב לא יודע שהוא
צב, הרגישה באינסטינקט האמהי הלא מוסבר, והזמינה אותו להצטרף.
הגורים הקטנים ליקקו לו את האף, וזאב אחד קטן מאוד שאל אותו מה
הוא, והצב שתק. אימא-זאבה החכמה אמרה שזה לא משנה, כולנו אותו
דבר, היא אמרה, רק נראים שונה. הצב שמח, אולי סופסוף מצא משפחה
לתמיד ומעכשיו הוא יהיה זאב. אבל בערב אימא-זאבה רקמה חלומות.
חלומות על ציד, על אד קפוא שעולה מאגם בבוקר, עף עם הרוח על
פני מישורים אינסופיים של ריצה ומביא ריח של מזון. חלומות על
קרבות וזינוקים. חלומות על  להקה גידים ושרירים. הצב בכה בחלום
כי ידע שהוא גם לא זאב ושוב לא יוכל להישאר. בבוקר התגנב החוצה
ונעלם.

השנים נערמו, הצב ניסה עוד עשרות משפחות חדשות אך גילה שהוא לא
מתאים לאף אחת. וכך, אחרי עשרות שנים הצב היה זקן. התקרב
לסוף.
ביומו האחרון ראה משפחה של צבים. משפחה ענפה. כבר מזמן איבד
תקווה. הוא התחבא אחריהם וראה את הילדים משחקים והמבוגרים
משגיחים. בערב אימא-צבה ספרה סיפורי צבים. והסיפורים היו
נעימים וטובים ונכונים. סיפורים על זחילה ובקיעה מביצים, על
שריונות ודשאים. והצב הזקן בכה.