סיפור מפוזר
על מקרה מוזר

היא הלכה במורד שדרת החרדות האנוכיות, מתבוננת בשלטים העמומים
ונורות הפלורסנט הירוקות.
זו עיר ללא מוצא, עבודה קטנה, לא ממצה.
היא הייתה רקדנית סמבה חיוורת, לא הסתדרה עם דרישות העולם.
הפרעת קשב ותפקוד מוטורי קלה בצבצה מבעד שכבות העצב הפלסטיות
שכיסו את זהותה.
מי אני בעצם? שאלה את לבה,
אף אחת בכלל, ענה לה בקול צרוד ומשתעל.

אלף שנים עברו מאז, סיגריות נשאפו לעשן וכך גם היא - עשן.
היא בסדר עכשיו, לוקחת תרופות. אלרגיה קלה לשמחה.
יש לי עיטוש באף, עיטוש שלא יוצא. התסכול עמוק בפנים. אני רוצה
לירות לעצמי בפרצוף!!!

חושך.

הסמבה התחלפה בטנגו עצוב ומלכותי. אהובה האדיש שומר סודות
מפניה במגבעת שלו, עטוף בגלימה, עטוף מחשבות. והיא?
אני רוצה למות.
הוא מחייך חיוך מזויף ושרירותי, מחזיק את ידה באופן חד פעמי.
ביד השנייה מחזיק את עצמו, מלטף ולופת, ושוב וגם שוב.

הירח מילא את עיניה באור גבינתי ואפל, היא ציירה לו ציור של גן
חיות והתפשטה.
הלילה שנינו נמות, אהובי, אך בינתיים לגום ממעיין התשוקה!