עת יבוא היום
יום לפגישה.
או אז אפול על צווארך
אשק, ואבכה.

ארצה לשאול, לדעת
ללמוד על הכל.
על מה שהיה אז
ומה מאז.

אך אתה, תשתוק
ותעמוד מנגד,
כמו שרק אתה ידעת.
עם חיוך ומבט כזה
גאה, המביט מעבר לכתפי.

אספר לך איך היממת את כולם.
אציין בסיפורי את חבריך
איך תפסו ראשם בין ידיהם.

כמה גאה הייתי בהם
על שעמדו במעמד הכואב
וזהו שנכפה עליהם.
איך לא אכזבוך ברגעים הקשים.

ואתה בשתיקתך כמו תרמוז.
ואני - אבין לבד.
למה רק אז
ולא לפני.

אספר איך צעדנו
ובפעם הראשונה אתה הובלת.
אתה שתמיד היית
נחבא אל הכלים -
נישאת אז על כפיים
בראש כולם.

והשאלה עוד תהדהד
אך כתמיד תשתוק.
אולי תהנהן בראשך.
לא כאומר הן
אך גם לא כאומר
לאו.

אספר איך עמדנו
כשהאדמה - פיה פערה.
ואתה - בה קבעת מיקומך.

ואמך, שהביטה כלא מאמינה
איך בנה - זה בעל חלום
נלקח ממנה באחת.
וכעת הפך חלום.

איך קוננה ברבות הימים
מעל האבן הקרה,
כמביטה ואותך
רואה בכל פינה.

אביט בך כמנסה להבין
כרוצה לומר -
סליחה!

לזכר טוראי איתמר בליט
נפל ו' טבת התשס"ו
6/01/2006
נכתב במלאת שנה למותו.