מצנפת השוטים מפותלת סביב גרוני
שמש אכזרית קופחת על קימורי כתפי החשופות
אך עיניך חשוכות
סגורות במעטה שקוף
גם אם אנשק קצוות אצבעותיך, לא תיעור מהחשכה
זהו גורל אדם המתפתה אל מתנות היקום
מצעדים שקטים, מתרחק מין הגיליוטינה,
וצווחות השחפים החגים מעלי, מדירים שפיות מהלך רוחי .
תאווה לי לשפתייך, מנופחות בנימים ובשר אנושי
תאווה לי לפטמותיך הקטנות, דרך יצר פדופילי.
אני כמיהה להשלט על ידייך, ולהשפיט אותך בפעמים האחרות,
תיכנע לגמרי לי, ואתן לך להכניע אותי.
אך עינייך חשוכות, והשירה הפכה מודרנית מיום ליום,
אתה שר לעצמך, כשעכוזך חשוף לים עמוק ושמש מסרטנת.
אוהב כל נים בך,
כל טיפת דם שחור ורעיל,
כל אינפקציה נפשית ואושר טהור.
אך אני כותבת זאת לעצמי,
כי עינייך כבויות, חשוכות כליל שחור.