טיק טק. טיק טק. נעלי העור השחורות, הטובות, הכמו-צבאיות שלי,
הדהדו בצעדיהן מהקירות אליי ובחזרה.
ואני הדהדתי בתוכי, מעצמי אליי וממני. אני הולך כבר שעות עם
האזניות על הראש ומוזיקה בעצמה מקסימלית, מתבשל במיץ של עצמי.

כבר לילה וברחוב נשארו רק אנשים שמחפשים מישהו ללכת אתו מכות,
כדי להתפכח מהשבוע שעבר. הם מבקשים ממני להנמיך את המוזיקה,
אבל אני לא שומע אותם, אני גם לא מקשיב, אני רק ממשיך
ללכת-להדהד עוד צעד ועוד רחוב. והלכתי את העיר הלוך וחזור כבר
פעמיים. אני חייב לחשוב לבד, ככה: רק אני המוזיקה והנעליים.
בשנה הבאה רוב העוגנים שלי יורמו ואני אצפה בהם צפים לאט אל
פני המים. כולם גדלים, אני נשאר שנה מאחור. אומרים לי שאני
סובל מתסביך פיטר-פן, שמאחורי הנעליים והטון החכם שלי אני בעצם
ילד קטן שלא מוכן להמשיך ללכת, כי אחרת הוא יפספס את בארני.
אני לא מפחד להתבגר, אני מפחד שכולם יתבגרו לפניי, ישאירו אותי
כאן מאחור וימשיכו בחייהם. ונכון, הילדות אמורה להיות תקופה
נפלאה, אבל זה כאילו מישהו נתן לך את המפתחות לחנות צעצועים
ענקית ואמר לך "שחק", אבל אתה לבד. ילד קטן אחד כנגד חנות
צעצועים ענקית. בצעצועים אמורים לשחק לפחות בשניים, אחרת
משחקים בלהעמיד פנים, שזה בעצם לשקר. המשחק הכאילו תמים שילדים
משחקים הוא בעצם כלי כדי ללמד אותם לשקר. ואם באמת הייתי סובל
מתסביך פיטר-פן, הייתי אומר שככה זה בעולם המבוגרים, שכולם
משקרים. אבל אני זה אני, בלי שום תסביכים. ואני אומר שבעולם
שאחרי הילדות כולם פשוט מפסיקים לומר את האמת.

טיק טק. טיק טק. בנים אינם בוכים. בנים אינם בוכים. כבר 4:13
בבוקר ואני חוזר על אותו משפט שעתיים. מה כל כך נורא בלבכות?
אולי בכי אומר שבעצם לא התבגרת ושאתה עדיין ילד קטן, שמותר לו
לבכות. ואולי בכי אומר שאתה רוצה חזרה לאימא ושבעצם מעולם לא
למדת ללכת לבד ואתה עדיין חייב את הליווי הצמוד הזה. עצרו!
שהזמן יעצור מלכת. אתם לא תגדלו ואני לא אגדל ואף אחד לא
יתבגר. כולנו נהיה נטיפי קרח בזמן. אני חושב שאנשים בוכים רק
כי הם מתגעגעים לרחם, שבו הזמן כאילו עצר מלכת ולא היה שום
עולם שבחוץ ואף אחד אחר לא גדל חוץ ממך ותמיד היית חלק מזוג,
יכולת תמיד לשחק בחנות הצעצועים.

המוזיקה נעצרה, גם אני. הרמזור בצומת התחלף לאדום, אנשים
הפסיקו לזוז ואז קרע את האוויר אמבולנס שכמעט ופגע בחתול
לבן-אפור שניצל את השקט וניסה לחצות את הכביש. לרגע אחד כולם
שכחו איך הולכים, הביטו ברגליים שלהם ושאלו אותן "מה עכשיו?"
טיק טק. טיק טק. המשכתי ללכת. ביום ראשון שוב אעלה, כמו כולם,
אל האוטוסטרדה המהירה שנעצרת רק במוות ורק מהמחשבה על המהירות
שבה השבוע חולף התחיל לכאוב לי הראש - אני חייב לשבת.

תמיד כשאני מסתכל על השמיים כשאין עננים, אני רואה איזה כוכב
אחד מוזר שמחליף צבעים. וככה, על הספסל, מול הכוכב המוזר הזה,
נבלתי. התמוססתי על הספסל, כיביתי את המוזיקה ושכבתי על הגב.
מה שווה בלהיות ילד אם בסופו של דבר מכריחים אותך להתבגר? וזה
לא שעד שהתבגרת היה קל, הו לא, עד שהתבגרת כולם מסתכלים עליך
מלמעלה, מדברים אליך בטון תינוקי, חושבים שאתה תמיד טועה, רק
כי אתה עדיין מאמין בדבר הקטן וחסר המשמעות הזה שנקרא 'אמת'
ובעוד כמה דברים שבהכללה אפשר לקרוא להם 'דמיון'. ואם אתה בוחר
להישאר בדמיון ובאמת שלך אז אתה סובל מתסביכים נוראיים. אסור
להתבגר, אף פעם. אסור לאבד את כל מה שבאמת חשוב בחיים בשביל
ערכים של אנשים עצובים עם לחיים נפולות.

טיק טק. טיק טק. כמו עוגייה בכוס חלב התפוררתי אט-אט לארץ
לעולם לא, והדהדתי אל תוך עצמי.