[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קארין סירץ
/
לצעוק הצילו

אני עדיין חושב עלייך,
כנראה שלעולם לא אפסיק.

אתמול נסעתי לבקר אותך, היית כל כך עדינה, שכבת שם במיטה הלבנה
ואני, אני התפללתי שתתעוררי. התפללתי שנשמע ממך שאת בסדר, חיה,
נושמת, נושמת בכוחות עצמך ולא בעזרת המכונות הארורות הללו
מסביבך כל הזמן, אני מתגעגע. עבר כבר חודש מאז שהכניסו אותך
למחלקה הארורה הזאת והדבר היחידי שמשתנה בך זה הפנים שלך,
שהופכות עייפות מיום ליום. את כל כך יפה.

אתמול הרופאים החליטו, ביחד עם הורייך, שינתקו אותך מהמכשירים
אם לא ישתפר מצבך תוך חודש. ממילא, כך הם אומרים, המצב שלך
מבטל כמעט כל אפשרות שאי פעם תוכלי לקום ולחיות לבד.

זה מצחיק בצורה מעוותת שכזו, איך שנפגעת כל כך קשה: איבדת כליה
וחתכים חתכו את בטנך ורגלייך, רסיסים קטנים חדרו לתוכך, אך
עדיין פנייך לא נפגעו, כאלו מלאך שמר עליהן, את באמת נראית כמו
מלאך.

לפעמים, אני תוהה לעצמי מה יקרה אם תתעוררי יום אחד. מה יקרה
כשאשאל אותך מה אתך? אבל זה ברור שיהיה רע. לפעמים אני רוצה רק
לנתק לך את המכשירים, לתת לך לצנוח לעולם שלך, לאבד תחושות,
להתענג על הנצח שבמוות, כי את נראית כל כך מאושרת בעולם הזה
שלך ולי? לי לא נעים להעיר אותך למציאות הקשה והמצמררת הזו.
וכשתשאלי איפה רותי, החברה הכי טובה שלך, מה אגיד לך? שהיא
מתה? שהערבי המזדיין הזה היה הכי קרוב אליה? מה אומר לך?
וכשתשאלי על ניסים? מה אומר לך אז? שהוא גסס עד השנייה האחרונה
ואז נפח את נשמתו? ומה עם אלינור? מה אוכל לומר לך אז? שהיא
נכה ולא מסוגלת לדבר עוד? אחרי הכול לא היו לך הרבה חברים
קרובים, הייתם מן רביעייה שכזאת. לא משהו נדוש כמו שתי בנות
ושני בנים, לא היה פה איזון טבעי, אך היה מן קשר שכזה, קשר
מיוחד שכזה, שאפילו אני לא העזתי לנסות להיכנס בו. ארבעת
המוסקטרים, כיניתי אתכם, תמיד ביחד. אלינור, רותי, ניסים ואת,
את, ניסים, רותי ואלינור, לא יכולתם להיפרד אף לשנייה. אני
תוהה לפעמים, האם הפרידה עכשיו שווה את זה.

מעניין אם תזכרי את הרגע הראשון בו ראיתי אותך, כשהיית בסרט עם
אלינור, כשניסים ורותי היו במסיבת הסיום של השכבה שלהם. הרי לא
הייתם באותה השכבה, כל הארבעה. אני זוכר איך דיברת עם אלינור
בעקשנות שכזו, נחושה בדעתך לשכנע אותה לסרט שהוא לא
קיטש-אמריקאי-טהור-ונדוש כמו ה"פתאום 30" שהציג באותו היום
הצגה ראשונה. אני זוכר איך עקבתי אחרייך לקופות כשהלכת עם ראש
מושפל, כשהיא הצליחה לשכנע אותך ללכת לסרט המטופש. ישר קניתי
אחרייך כרטיס, למרות שנפרדתי בגלל זה מכל חבריי, רק רציתי
להמשיך להסתכל עלייך; למרות שהמושב שלי היה בדיוק מאחורייך
והשער שלך, שהיה שזור בכל מיני סיכות מנצנצות, סנוור את עיניי.
אך אני אהבתי את האור הבוהק הזה, אחרי הכל, הוא בא ממך, וזה
הרגיש טוב.

את יודעת? אולי יחשבו שאני מטורף, אבל אני בטוח שאת רוצה כבר
למות. הרבה פעמים דיברנו על הנושא בעקיפין ואמרת לי שאת מעדיפה
למות מאשר לסבול כך. והיום, כשהגעתי למחלקה הארורה בבוקר לבקר
אותך, עלה במוחי רעיון מטורף במקצת, יש יאמרו מופרע, אך עדיין,
רעיון טוב, שאומר עד כמה אני אוהב ומכיר אותך. התקרבתי אלייך
ולחשתי לך באוזן:

"מירי, יפהפייה שלי, אני אוהב אותך כל כך. אני בטוח שאת סובלת
עכשיו, אני מרגיש את זה. אני יודע שלא תתעוררי עוד וששעה אחת
בקומה היא וודאי נצח עבורך, אני רוצה לנתק אותך מהמכונות,
להוציא אותך מהכאב הנוראי שאת שרויה בו כעת. אני לא רוצה
שתמותי, אך אני עוד יותר לא רוצה שתסבלי. בבקשה, סלחי לי, אני
לא משוגע, אני רק אוהב אותך ודואג לך כל כך... נפגש בעולם הבא,
אם אני אגיע לגן עדן בכלל. אני אוהב אותך. אוהב אותך כל
כך..."

ולאחר מכן זזתי ממנה, הבטתי בפניה העייפות בפעם האחרונה,
באהבה, ואז ניתקתי את המכונות עד שהקו שבמכונה נעשה ישר והיא
צפצפה. הוצאתי ספר תנ"ך מהכיס, למרות שאני עדיין לא מאמין
באלוהים אבל עדיין, הרגשתי שכך הפרידה תהא רשמית יותר. לאחר
שקראתי את הפסוק בזריזות שמתי על מיטתה פתק שמסביר הכל...
זרקתי את הספר לרצפה וקפצתי, בעיניים עצומות.

בשיא האירוניה לא מתתי, אלא נכנסתי לקומה. עכשיו מה הולך
להיות? כנראה אותו הדבר... רק שהפעם, אין מי שינתק אותי
מהמכונות, כנראה שאני תקוע כך לנצח... ואי אפשר אפילו לצעוק
הצילו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סריגה. נובוקאין
לעקרות הבית.

האשה הקטנה
מוצאת דרך
להתחמם בחורף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/6/07 1:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קארין סירץ

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה