לא בחרתי את הגיל,
חייתי, ונסגרתי,
רקמתי לי קשרים,
נפלתי.
בניתי בעיקר,
עצמי.
ופתאום


המסך כבר יורד
ואין דרך אחרת,
אלא רק להבין,
שהכאב הוא החלק השלם ביותר שבפנים,
וכבר אי אפשר לברוח אלא רק לתפוס, ולחבור,
לדעת שאני הוא,
והוא שלי.

אני עדיין על דרך,
אבל זה הגיל,
כבר רואה  בצורה אחרת,
מצבים ורגעים,
מגלה אמיתות,
קורעת את עצמי.
קו האופק,
נראה טוב,
אך רחוק.


רק להבין, זה מה שנותר.
הכאב הוא השלם ביותר,
וכבר אי אפשר ליפול,
רק לעמוד זקוף.