יש בפארק בול עץ ענק ומת,
שוכב בגבעה המערבית ומשקיף על השכונה החולמת.
ימי שבת בבוקר,
בימים שעוד היו להם בקרים,
יושב שם ורודף אחר שמים חולפים.
עצים מלבלבים בעצב
ואבנים שלא הפכו בהן דורות של שנים.
גם תחושה שפורחת בלב,
יכולה להיות כזו שתפקירו
למיתת עולמים.
ומה בועט בתוכך,
מונע ממך להקשיב לקולך שלך,
רוצה לנצח בקרב גם אם תלויים בזה החיים,
אז אתה רודף אחר שמים שאינם חודלים.
ממלכת היום כבר הפכה לזרה,
האור כה חודר, מדיר מנוחה.
הרוגע שורר רק בחסות החשיכה,
רק חצי ירח ואתה,
בלי שמים לרדוף אחריהם בכלל.
לא שכיר של תעשיית האשליות,
מכיר במציאות, נאבק לחיות.
נאבק על כל טיפה, על כל פירור,
רודף אחר שמים גם בקרב מכור.
ואין יותר תחושות,
כי הן נבלמו בטרם הפכו יותר מדי מוחשיות.
המרדף נמשך אחרי כל מה שאינו בהישג יד,
רודף אחר שמים, מחפש את עצמך.
לונדון, יולי 2000 |