באותו הערב ירדתי כהרגלי בצלע ההר לחורשה שליד ביתי. רק שלושה
פנסים האירו את העצים המוחשכים, אבל הם הספיקו לי בשביל לאתר
את נדנדת הילדים הקטנה מדי, הדהוייה מדי, והחלודה מדי, שהייתי
מתנדנדת עליה כל לילה. שמעתי את אבני החצץ הקטנות מרשרשות תחת
נעליי, כאשר דחפתי לאיטי את מושב הנדנדה. צברתי תנופה, דחיפה
אחרונה- והנה אני מרימה את ראשי כלפי מעלה ומתעופפת על המושב.
שמים, אדמה. שמים, אדמה.
אולי היום אפגוש אחד אמיתי? תהיתי בליבי. עברו שנים כה רבות
מאז שראיתי אותם, כוכבים אמיתיים מנצנצים ברקיע. הייתי אז ילדה
קטנה, והנדנדה התאימה בדיוק רב לגופי. סבתי הייתה מנדנדת אותי
מאחורה, ואומרת לי: "הסתכלי למעלה!", והייתי מסתכלת, ורואה את
השמיים זרועי הנקודות הקטנות המנצנצות, הכוכבים. כל זה היה אבל
איננו עוד. היום אני מסתכלת למעלה, ורואה רצועת אבק עמומה
ומפוחמת, ערפיח אחד חסר התחלה וסוף. מאז הקמתו של בית החרושת
לכוכבי נייר, לא מצאתי עוד כוכבים חיים.
זה התחיל בתגלית אחת פשוטה, אבל, בדיעבד, הרסנית ביותר: ניתן
לקטוף כוכבים מהשמים, לעטוף אותם בנייר שקוף בצבעים ובתבניות
שונות, ולמכור אותם לאזרחי העולם! כל מי שרצה להחזיק בכוכב,
היה עליו רק להתקשר לבית החרושת, והוא היה מקבל אותו ארוז יפה,
עם הקדשה באותיות מעוטרות בזהב: "גורלך חייך אליך. הינך מחזיק
בפלא מהשמיים. מתנה זו מוענקת באהבה, מחברת בית החרושת לכוכבי
נייר".
ההיענות הייתה עצומה. בהתחלה רק העשירים יכלו לקנות אותם, והם
היו מתפארים בהם בכל הזדמנות אפשרית. אך כוכבים יש אינספור,
כמספר האנשים על כדור הארץ. המחירים החלו לרדת במהירות רבה,
ותוך שלוש שנים משפחה ממוצעת יכלה לרכוש לעצמה כוכבון שיעטר את
הסלון של ביתה. אנשי בית החרושת לכוכבי הנייר לא הסתפקו רק
בכוכבים. הם החלו לשווק מוצרי יופי מאבק כוכבים: תכשירי איפור
וטיפוח "שיעניקו לך עור וגם אור של כוכבת", ותכשיטים עם תליון
מרסיסי כוכבים "שיזרחו לנצח".  
המשכתי להתנדנד בכוח, והשתדלתי לקפל את רגליי חזק, שלא יפגעו
באדמת החצץ הקרובה מדיי. נזכרתי באימרה שאמרה לי אמי: "המכוער
הוא לא מי שאינו יפה, אלא מי שגוזל מאחר את יופיו".
ואכן, הכוחות העליונים כעסו עלינו מאוד על כך שגזלנו מהם את
יהלומיהם. בזעמם הרב הם זימנו את כוחות הטבע, ואלה שילחו
הוריקנים, שטפונות ושריפות קטלניות,  בניסיון נואש להחזיר את
האבידה היקרה.
אך זה לא הועיל להם... האנשים המשיכו לתלות על גופם את חלקי
האיברים הקטועים של הרקיע, נעלבים על כך שיש המחזיקים בשרידים
גדולים ויפים משלהם.  לאט לאט הכוחות האדירים נכנעו לפני גחמות
האנושות, עד שהם הובסו כליל. מאז,  רק מי שאוזנו כרויה היטב
יכול לשמוע את בכי השמיים.
לפני שנים, כאשר הייתי נערה, זכור לי שדיברתי עם כוכב. הייתי
מסתכלת עליו ברקיע מהמושב של הנדנדה שלי, ומספרת  לו על
החוויות, הבעיות, האהבות והשנאות שלי. הוא סיפר לי שקראו לו
כוכב הצפון. הוא היה תמיד מקשיב לי, ומחבק אותי באורו הבוהק.
פעם הוא אמר לי: "בכל פעם שתרגישי שהמצב כל כך בלתי נסבל, חפשי
אותי בשמיים. אני אחכה לך באותו המקום. תוכלי להביט אז לכיווני
ולדעת, שלמרות אי הודאות, אני אשאר בחייך לנצח".
אבל רצה הגורל וכוכב הצפון לא עמד בהבטחתו. הוא היה הכוכב
הראשון שנקטף מהשמיים. ביום שבו  משפחת האוליגרכים העשירה
שרכשה אותו הציגה את הפלא לראווה בפני התקשורת, ידעתי שלמרות
שהוא זורח בצורה  חזקה מול המצלמות, בתוכו הוא למעשה כבר מת
מזמן. גופו הושחת בנייר שקוף צבעוני עם דוגמאות שזורות בכסף
וזהב ויהלומים, ולא יכולתי לזהות בו את ידיד הנפש שדיבר איתי
פעמים כה רבות.   ניסיתי להיזכר בדמותו המנחמת, הנוצצת, מלאת
החיים, אך לא הצלחתי.
המשכתי להתנדנד בכוח, כאשר פגע בי פתאום משב רוח קריר, שגרם
לגופי להצטמרר. השתעלתי, הרמתי את עיניי, ואז ראיתי נקודה
בוהקת מאחורי צמרת של ברוש אפלולי. בהתחלה היא הייתה רק נקודת
אור זעירה וחמקמקה, אבל לקחתי תנופה חזקה יותר בנדנדה, והצלחתי
לראות אותה, או ליתר דיוק, אותו. זה היה כוכב קטן... כוכב שנצץ
בשמיים.
"שלום!", קראתי לעברו.
"ששש...", שמעתי אותו מלחש במהירות. "אל תצעקי! הם עוד אולי
ישמעו אותנו..."
"סליחה", התנצלתי. הבנתי שאפילו ברגעים אלה הכוכב היה בסכנת
חיים, שכן ציידי הכוכבים לא ינוחו עד שילכדו את הכוכב האחרון
ברקיע.
לאחר שתיקה קצרה, הכוכב שב ולחשש: "כמה מעט נותרו מאיתנו.
אנחנו חיים במחתרת, מתכסים בעננים ובערפלים ובחלקיקי פיח
מזוהם... הכל בשביל שלא תמצאו אותנו..."
"האם יש משהו שאני יכולה לעשות עבורכם?", שאלתי אותו.
"לצערי, בשביל אחיי השבויים אין דבר שאת יכולה לעשות. אבל אולי
בשבילינו ,הכוכבים המעטים שעוד נותרו בשמיים, יש דבר אחד
שתוכלי לעזור בו..", ליחש הכוכב.
"מה?", שאלתי.
חשתי פתאום על הברכיים שלי משקל כבד. הסתכלתי לעברן, וראיתי
שמישהו הניח  עליהן דלי עם צבע שחור ומברשת. הסתכלתי על הכוכב
בשאלה.
"האם את מוכנה לצבוע אותנו בשחור?", שאל הכוכב.
"ובכך להרוס את האור שלכם?!", השבתי בשאלה.
"כן... זוהי הברירה היחידה שלנו לזמנים קשים אלה. אם רוצים
להכחיד את האור, צריך להתחפש לחושך כדי לשרוד. אבל אל דאגה,
כשתחלוף הצרה, נשוב ונזרח באורינו הזהוב...."
"בסדר", אמרתי לאחר הרהור קל. נתתי דחיפה אחרונה חזקה בנדנדה
שלי, וכשהגעתי לשיא הגובה מהתנופה התנתקתי מהמושב, ועפתי
באוויר לתוך השמיים הפתוחים. התעופפתי לעבר ידידי הכוכב, והוא
מסר את גופו למברשת המושחרת שלי. לאחר שסיימתי נישקתי אותו
לשלום, ואיחלתי לו כל טוב.  ריחפתי ברקיע לעבר קומץ הכוכבים
האחרים שחיכו לכך שאסווה אותם, וצבעתי אותם בלטיפות עדינות,
מתנצלות. הם הודו לי מקרב לב כשמלאכתי הסתיימה, ואמרו לי שאם
פעם אצטרך אותם, הם יוכלו להסיר את הצבע שלהם לפרק זמן קצר,
במיוחד בשבילי. נפרדתי מהם. "לילה טוב"... שמעתי אותם לוחשים
נוגות מעליי.

קמתי בבוקר מבולבלת. חשבתי שחלמתי חלום על כך שכל הכוכבים
נקטפו מהשמיים וצבעתי את אלה שנשארו בשחור, כדי שציידי הכוכבים
לא ימצאו אותם. כאשר הרמתי את שמיכתי מעליי,  ראיתי שליד מיטתי
ניצב דלי. על גביו נחה מברשת צביעה, שטפטפה טיפות צבע שחור על
רצפת חדרי.