היא יושבת על המיטה בחדרו חושבת על דברים מסוימים ומסתכלת
עליו,הוא יושב על הכיסא מול המחשב מנסה להביט בדבר מה ולא
מצליח.
מסתובב לעברה,"טוב אנחנו צריכים לדבר",כאילו הוציא את המילים
מפייה,הוא לפתע אמר.
אומרת אליו "תראה אני כבר לא יודעת מה קורה,כאילו משהו כבר אבד
בדבר הזה שבנינו..."
והוא מנסה לא לומר מילה אבל מתחיל לדבר "אני חושב שזה משהו
אצלי,טוב אני לא יודע איך להגדיר את זה,את יודעת איך זה..."
"אני מנסה להבין ואני לא מצליחה להבין מה אתה מנסה לומר...אני
מרגישה שמשהו קרה,הגישה שלך לפתע כל כך השתנתה כלפי,עשיתי משהו
לא בסדר? זה נראה לי חשוב שאני אדע לפני שאתה מחליט דברים..."
"זה לא קל,אממ תראי..את..."לא מוצא את המילים הנכונות בשביל
להעביר את הרגשות שנמצאות בתוך ליבו והמחשבות שמתרוצצות
בראשו.
"את סוג של..." "סוג של מה?" היא שואלת בתקיפות "מה אני לא
מבינה,אני לא מספיק טובה בשבילך?! זה מה שאתה מנסה לומר לי?"
מקפל רגליו לישיבה מזרחית נושם נשימה עמוקה מסתכל לתוך עיניה
וממשיך לדבר,"זה אני...אני! אני שלא מספיק טוב בשבילך,ככה
לפחות אני מרגיש..."והיא קוטעת אותו "אבל.." "תני לי
לסיים..."הוא אומר לעברה מבטו נעוץ בעיניה והוא רואה את כל
הרגש שטמון בתוך עיניה,"לא קל לי בסדר,זה פשוט שאני מרגיש שלא
משנה מה,את תמיד תהיי יותר,שבעצם מגיע לך מישהו יותר טוב,מישהו
שיהיה כמוך" היא מסתכלת לעברו,מנסה להבין כל מה שהוא אומר ולא
מפסיק לומר לה,והיא בוחנת אותו עדיין שומעת מה שקולו אומר לה
וחושבת,"...שייתן לך מה שאת מחפשת מה שאת רוצה באמת במישהו
לאהוב,דברים שאני לא בטוח שאני יכול לספק לך,ואני לא אומר שלא
מצאתי בך דברים שאני אוהב מעריך ומצאו חן בעיניי פשוט הם יותר
מידיי,בשבילי לפחות,את מבינה..."והיא קטעה את רצף דיבורו והוא
נתן לה להפסיק אותו "שנייה..." אמרה ולקחה נשימה עמוקה,בחנה
אותו, חשבה על איך הכל התחיל איך מהפעם הראשונה שראתה אותו כבר
הזמין אותה לשבת על כוס קפה ולדבר אבל היא לא יכלה ועל הדברים
מאז ועד לאן שהגיעו...והחלה לדבר "למה אתה חושב שאתה יודע מה
טוב בשבילי...למה אתה מחליט בשבילי אם אתה בשבילי...למה קשה לך
להבין כבר תקופה מסוימת כי אני מרגישה שזה לא מעכשיו שאני כן
מוצאת בך מה שאני מחפשת,למה קשה לך שמישהי רוצה מה שאתה .למה
אתה חושב שמגיע לי מישהו מעבר,מישהו שהוא יותר ממך,מה גורם לך
לחשוב שיש דבר כזה בעבורי ושאני אמצא אותו,אני בן אדם.
אני מחליטה בשביל עצמי, אני לא צריכה שתחליט בשבילי ומה..."קטע
אותה לפתע בתקיפות "למה את מתגוננת!פשוט תנסי להבין..זה
המצב!אני מרגיש שקשה לך בלי לחשוב ,להרגיש מישהו זה הכל..."
"אבל למה אתה חושב דברים כאלו בשבילי?תשאל אותי,אני אענה לך יש
לי דעה משל עצמי..."
שתיקה מצד שניהם.
והיא המשיכה בדיבור שקט "זה לא שאני לא מבינה,אני מבינה למרות
שקשה לי"אמרה ברכות "אבל אתה צריך להבין שזה לא הקטע שלאהוב
מישהו לאהוב אני יכולה מתי שיצא זה לא כל כך דחוף,מי שיבוא
יבוא,ואם לא עדיין יהיה בסדר,פשוט מישהו כבר בדרך שלי,ולא בא
לי לתת לו ללכת כל כך בקלות..."
הוא רצה לומר לה שלא תלך.והיא קמה והלכה.

       

"אני אמחה את דמעותייך רק שלא תבכי עוד לעולם"

פתחה את הדלת של חדרו,סגרה אחריה והלכה מבלי להסתכל לאחור,היא
לא שמעה אותו קורא לה והיא יורדת במדרגות לכיוון הדלת הראשית
שבביתו פותחת אותה ויוצאת בסערה,ירדת במדרגות של השביל לפתע
מתחיל גשם,היא מסתכלת ללמעלה וחושבת 'גם לי בא עכשיו לבכות'
מושכת באפה נהיה לה קר ממשיכה לרדת לכיוון מטה מוציאה את
המפתחות מתיקה, פותחת את האוטו נכנסת למושב הנהג ויושבת.
יושבת למשך כמה דקות ארוכות של מחשבות בעוד הגשם מתחזק ונוקש
על השמשה הקדמית.
לפתע צלצל הפלאפון שלה וקטע את מחשבותיה על הצג היה הוא 'יפה
לך שאתה מתקשר אליי עכשיו' חשבה,לא ענתה,כיבתה את הפלאפון
כשחדל מלצלצל,ישבה וחשבה,היא לא הצליחה להתחיל לנסוע משם רק
ישבה בחשכה עם הגשם הדמעות כבר הציפו את עיניים,לא רצתה למצמץ
בשביל לא לבכות אבל המחשבות החלו רצות בראשה והכאב שחשה היה
קשה לה והדמעות נפלו מעיניה הקטנטנות והיא פשוט ישבה וחשבה על
כל התקופה שעברו ביחד על איך תמיד התרגשה מכל מבט קטנטן שלו על
כל הפעמים שהייתה הולכת עד לשם רק בשביל לראותו על איך הקדישה
לו כמעט הכל,עדיין היו לה חיים משל עצמה אבל איך נתנה לו את
הפינה הקטנה בלב שלה,ואיך שהוא בעצמו נגע באותה הנקודה הקטנטנה
שיש לה בתוך ליבה,והיא לא הבינה מה קרה היא לא רצתה להבין.
וכבר עברה לה שעה,לפתע מישהו נקש על דלת המכונית זה היה
הוא,היא נבהלה כשהפתיע אותה ולא רצתה שהוא יכנס אז נעלה עצמה
בתוך המכונית,מרוב שלא רצתה שהוא יראה אותה בוכה התניעה את
המכונית והחלה בנסיעה אחורנית,והוא נקש על דלתה וביקש ממנה
שתעצור ושלא תלך,היא קיוותה בתוך ליבה שהוא רוצה להתנצל ושאולי
הוא רואה את הדברים בצורה אחרת ולכן החליטה להפסיק ולדבר
איתו.
פותחת את המכונית והוא נכנס כולו רטוב מראשו ועד כף רגלו,יושב
רועד מעט אבל לא מדבר,מבטו מופנה אליה והיא בוהה אל השמשה לא
מסוגלת לומר מילה.
כעבור שניה היא מתחילה לומר לו דברים בקול חלש "אתה זוכר את
הנשיקה הראשונה שלנו?איך פגשתי אותך במקריות מטייל ואמרתי לך
שיש לי הפתעה להביא לך,לא הבנת על מה ואמרתי לך שייקח לי בדיוק
שניה לקחת אותך אל ההפתעה,היית כל כך מופתע כי עוד לא היינו
בקטע אחד של השני,ואז לקחתי אותך בעיניים עצומות לאחד הרחובות
שיש בעיר ושם איפה שאפשר לשבת ליד איזה מסעדה אמרתי לך שרציתי
להביא לך פרח אבל לא רציתי לקטוף את הפרח ולסיים את חייו אז
החלטתי להביא אותך אל הפרח,ואתה צחקת לא יכלת להפסיק לצחוק ואז
חיבקת אותי ואמרת לי תודה ונשקת לי על הלחי שלי,ואני זרחתי
מרוב אושר שהצלחתי לשמח אותך ואז ישבנו לנו ליד הפרח ולא
הפסקנו לדבר על כל השבועות שעברו עליי ועל הדברים שעברו עלייך
ודיברנו על דברים שהיינו רוצים לעשות בחיינו ולא העזנו,ואמרתי
לך עד כמה הייתי רוצה לחוות אהבה ופשוט לא יצא לי ושאני לא
בטוחה שאני אמצא את הבן אדם שיוכל לתת לי אהבה שיוכל לאהוב
אותי כי יש לי הרבה דרישות ואז אמרת לי שזה מאוד קל לאהוב
מישהו ושאלתי אותך איך זה לאהוב ואיך זה להרגיש מישהו
כשאוהבים,אתה חייכת ולפתע היינו מאוד קרובים והתקרבנו אחד לשני
ולחשת לי בשקט בשקט שככה מגישים כשמתחילים לאהוב והתנשקנו..."
בזווית העין היא יכלה לראות את החיוך שחלף על פניו והיא גם
חייכה לעברו חיוך מלווה בעצבות,"לפניך לא היה לי ניסיון עם
בנים אתה נתת לי את הניסיון,אמרתי לך שמסקרן אותי מה זה
לאהוב,ואני לא בטוחה שכרגע מסקרן אותי איך זה להרגיש פגועה ולא
אהובה..." והוא קטע את רצף דיבורה ולחש לעברה בקול חמים ולחץ
על ידה "אני לא רוצה שתיפגעי,זה הדבר האחרון שאני רוצה
שיקרה,מעולם לא רציתי לפגוע בך,ככה את מכירה אותי? אני אוהב
אותך בתור בן אדם ואני מרגיש שאני כבר לא יכול...אני לא בנוי
למערכות יחסים,את יודעת מה עבר עליי בקשר האחרון שהיה לי,בקשר
הראשון שהיה לי זה היה קשר כל כך לוחץ שפשוט לא יכולתי יותר
ואני לא רוצה שזה יקרה לי עוד הפעם" והוא שתק.
הסתכל לעברה והיא מסתכלת בעיניו,מבטיהם הצטלבו ושניהם הסתכלו
אחד על השני,באותה דקה ראו את הכאב אחד של השני שהשתקף דרך
עיניהם,הם היו מהאנשים שיכלו לקרוא אחד את השני רק מלהסתכל
בתוך עיניו של השני ולדעת מה הוא מרגיש או מה הוא חושב.
לאחר הדקה הארוכה שהסתכלו אחד על השני היא אמרה "אבל למה אתה
חושב שמה שיש בנינו יהיה מה שהיה בקשר האחרון שלך,הדבר האחרון
שאני רוצה שתרגיש זה כמו שהרגשת בקשר האחרון שלך,בבקשה אל תגיד
לי שאלו הסיבות שלך,אני מרגישה כאילו אתה מפחד לתת לי להתקרב
אלייך.
אחרי שאמרת לי שרק איתי אתה מדבר על הדברים הקטנים שלא הצלחת
לדבר עם אף אחד,אחרי שאני מרגישה שיש בנינו משהו שהוא מעבר
לסתם,אחרי השיחות הארוכות שלנו ואחרי כל מה שעברנו ביחד בתקופה
האחרונה,עכשיו אתה אומר לי שזה לא מתאים לך שאתה חושב שזה לא
מתאים לי..."
הוא הסתכל בעיניה ולא יכל לענות לה,הוא פחד בתוך תוכו ולא יכל
לענות,לא רצה לענות לשאלותיה.
ישבו בשקט של מבוכה כמה דקות.
"כנראה שפה זה נגמר" אמרה,"אני חושב שאני אצא מפה עכשיו...אבל
בבקשה תמשיכי הלאה בחייך אל תתעכבי עליי" "איך אתה מצפה ואומר
לי דבר כזה,אני מרגישה שחבל שנתתי לך הזדמנות להיכנס ללבי ואני
מרגישה שעוד לא אמרנו את כל מה שאנחנו באמת מרגישים אבל אתה
יודע איך זה מבחינתי,בקטנה הא, אני אעבור את זה ועדיין אחכה
לזמן שתגיד שאתה יכול לעבור הלאה מהקשר האחרון שלך למרות הכל
ושאתה לא מפחד מלהרגיש"
הוא פתח את הדלת יצא והסתכל לעברה ,היא התניעה את מכוניתה
ונסעה לכיוון ביתה,דמעות זלגו מעיניה והיא לא יכלה להפסיק אותן
ולחשוב על הערב שעבר עליה,הגשם בחוץ כבר פסק אבל הגשם שלה
מעיניה לא פסק.
הוא עמד שם דקות ארוכות אחרי שהיא עזבה מסתכל על אותה נקודה
מנסה לבחון את עצמו ולא יודע איך הוא ממשיך הלאה,לפתע אחותו
עמדה מאחוריו ושאלה אם הוא בסדר,הוא ענה לה שכן הסתובב הלך
לביתו נכנס לחדרו ישב מול המחשב בדיוק באותה נקודה שבה ישב
לפני שהלכה הסתובב לכיוון המיטה והיא לא הייתה שם,הוא רצה שהיא
תהיה שם כי הוא הבין באותה נקודה שהוא אוהב אותה.
והוא לא יכל לומר זאת בקול כי הוא כבר פגע בה והוא לא רצה
לשנות את המצב - הוא הבין שגם לו יהיה קשה.

         
"מי זאת שלקחה סיכוי שעוד נאהב"

מתעוררת לבוקר חדש,פוקחת את עיניה מנסה להיזכר אם היא חלמה או
מה שקרה אמש היה אמיתי,מדליקה את הפלאפון השעה כבר הייתה 12
,'מזל שיום שבת' חשבה לעצמה,ועל צד הפלאפון התקבלה הודעה,הודעה
ממנו.
"אני באמת מצטער,זכרי שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע
בך,בבקשה אל תפסיקי לעשות דברים בגללי.."נשמה נשימה עמוקה
וטמנה ראשה בכרית.
לא היה לה כוח להתמודד עם זה,להתמודד עם הדברים שהיא הרגישה
,פחדה להתמודד איתם כי היא ידעה שזה יהיה הסוף,הסוף לכל מה
שהיא הרגישה.
והיא שמחה שלמחרת בבוקר היא צריכה לנסוע רחוק,למקום שבו לא
תצטרך לחשוב עליו,במקום שבו תעסיק את עצמה יותר מלחשוב
עליו,והיא רצתה שהדברים ישתנו,שהוא יתפקח ואולי ירצה אותה קרוב
אליו.
ובבוקר היא עומדת עם כל התיקים עליה במבט עצוב לכיוון העיר
שאותה היא עוזבת עם כל הדברים הרגשיים שהיא סוחבת איתה ולוקחת
למקום האחר.
עולה מדרגה אחרי מדרגה מבטיחה לאחור מחפשת אותו,התיישבה במושב
אחד רחוק מהנהג פתחה את תיקה והוציאה את היומן שלה שהפך לחברה
הטוב ביותר.
במצבים שכאלו יכלה לדבר רק לדף ולכתוב בשחור על גביי לבן את כל
תחושותיה ודברים שכאבו לה.
והיא החלה לכתוב,לכתוב לו ובעודה כותבת ליבה דועך שהוא לא בא
למנוע ממנה לחזור.

"ועכשיו אני עוזבת
הולכת לדרכי
ממשיכה בשגרת יומי
ואני עולה במדרגות לאוטובוס
מגיעה לבירה
ומחכה מספר דקות
מספר דקות מאוד ארוכות
דקות שציפיתי לך
שתבוא ואותי תחבק
שתגיד לי שאתה לא רוצה שאלך רחוק
שחשבת על הדברים
ושאתה רוצה שננסה ביחד כשני אנשים
שאתה עוזב את העבר וצועד אל העתיד
ושאתה לא רוצה לתת לי ללכת מבלי להבין
להבין את כל הדברים
מבלי לומר לי מה שאתה מרגיש
ומבלי לסגור את הקצה שנשאר פתוח
שתגיד לי שאתה מצטער על מה שהיה
על מה שכאבתי בגללך באותם ימים
שתבוא ותחבק אותי כמו שרק שנינו יודעים
שתסתכל לי בעיניים
שאני אחייך כי אנחנו ביחד מתנשקים
אבל היי!
זאת רק אני
שעמדה וחשבה
וכעת ממשיכה הלאה
מבלי שתרדוף אחרי..."

ושם היא דאגה שלא יהיה לה זמן לחשוב על היומיים האחרונים ועל
כל מה שהרגישה שם בפנים,החיוך חזר למחוז פנייה,והשמחה רק הופצה
בין רגשותיה,היא אהבה מה שהיא עשתה,את התרומה הענקית שהיא
נותנת בשנה שהיא נמצאת בה בשלב זה בחייה,והיא לא רצתה לתת
לתחושותיה לגבור עליה ולהעיק על שגרת יומה,היא פשוט לא נתנה
לעצמה לחשוב על הכל.

שם במרחק הגדול שהיה ביניהם הוא מצא לעצמו תעסוקים אחרים,ופנה
לסוגים שונים של אנשים מחייו,אנשים שכעת לוקחים חלק יותר גדול
בחייו,והוא לא הפסיק לצייר ודמויותיו הפכו לדמויות מוצלות עם
עיניים ענקיות ששואלות שאלות שאין לו תשובה עליהן,והוא הרגיש
שהוא רחוק ממנה ושרק רצה קרוב אליה אבל לא רצה לתת ללבו לחוות
זאת שוב ולכן פנה לצד האחר שהכיר בתוכו.

למרות כל מה שלא רצתה להרגיש הגורל היה גדול עליה,לאן שהייתה
הולכת הייתה רואה דברים שקשורים אליו,כשהיא יוצאת מהבית לכיוון
אחד רואה כתובת גרפיטי עם שמו על קיר מאוד גדול,במקום אחר רואה
על המדרכה את שמו עם חיוך כתוב בגיר,חשבה שאלוהים שולח לה
מסרים,שהוא אומר לה שאהבה לא באה בקלות ושהדברים לא פשוטים
בחיים,והרבה פעמים שהיו קוראים בשמו בסביבתה הייתה מסתובבת
מחפשת אותו ומבינה שקראו למישהו אחר,והייתה נזכרת בו.
ואחרי שכבר עבר חודש שלם מאז שדיברו החליטה להתקשר אליו בשביל
שלא יתרחקו לא רצתה להרגיש רחוקה ממנו,וכשהוא ענה זה נהפך
להיות מוזר-
"היי" אמרה במבוכה,
"היי מה שלומך?" ענה הקול מהצד השני, היה צליל של הפתעה בקולו
על השיחה שענה בעבורה.
"אני בסדר גמור,השגרה תורמת לי" ענתה ושאלה אותו לשלומו
"אני בסדר גמור,לא דיברנו הרבה זמן הא...נעלמת לי קצת"
"כן הא.." אמרה בשקט והתהלכה מרוב לחץ בגן הציבורי מפינה
לפינה
"עברתי היום ניתוח ברגל" אמר ולפתע היא הייתה מופתעת לגמרי
"יואוו! נכון! איך אתה מרגיש" שאלה אותו,
"אני בסדר גמור עד כמה שאפשר את יודעת...אני כבר בבית ,אחי
והחברה שלו פה משגעים אותי אבל אני שורד,אז מה! מתי את באה
לבקר? הרבה זמן לא ראיתי אותך פה בבירה"
"יואוו תרגיש טוב" החלה חוזרת לעצמה ויוצאת מהשוק "אני ממש
חייבת לבוא לבקר"
"יאללה בואי אני לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב"
"יואוו אני אבדוק אולי ביום חמישי זה היום החופשי שלי,אני אראה
אם אני אוכל לקפוץ לביקור"
"אני אשמח" אמר וכך נשמע גם בקולו
"טוב אני חושב שעדיף שאני אמשיך לנוח ונדבר הא"
"ביי מותק"
והיא לא ידעה אם לשמוח או להיות בהלם שהתחייבה לבוא לבקר אותו
אבל היא החליטה לקחת את הדברים בצורה קצת יותר שונה לא להתייחס
לכל ברצינות ואמרה לעצמה שהוא סתם נחמד אליה.

והבוקר של יום חמישי הגיע במהרה היא התארגנה מהר עשתה את כל מה
שהיה עליה לעשות והחליטה לנסוע לבקר אותו,בעודה נוסעת לא חדלה
מלחשוב עד כמה מוזר זה יהיה ביניהם ששוב יפגשו אחרי שחודש לא
דיברו או נפגשו,היא לא רצתה לחשוב הרבה ,עלתה על האוטובוס
לכיוון הבירה וישר הוציאה את האוזניות למוזיקה שלה והחלה לשמוע
שירים שאהבה .
"טוב אני עכשיו במדרגות לבית שלך,אני מקווה שאני לא מפריעה לך
והבאתי איתי הפתעה"
"אני יוצא לכיוונך".
והוא עמד בכניסה לביתו והיא ראתה אותו מלמטה לא רצתה להסתכל
בעיניו אבל ליבה החסיר פעימה כשראתה אותו שוב וידעה שזה רק הוא
והיא כעת.
"היי!" אמר לעברה והיא בחיוך התקרבה לעברו,התחבקו חיבוק ארוך,
"יואו איך אתה מרגיש? איך הרגל? אתה הולך אני רואה" והם נכנסו
לביתו ישבו ודיברו שעה וחצי שהרגישה לשניהם כמו שתי דקות,פשוט
התעדכנו ודיברו על הכל,הייתה הרגשה שהם מתחילים מחדש הוא אפילו
נתן לה כמה טיפים להצלחה.
כשהייתה צריכה לחזור נפרדו לשלום כמו שני ידידים התחבקו ונשארו
לדבר עוד כמה דקות בפתח הבית כאילו לא רצה שהיא תעזוב והיא לא
רצתה ללכת.
בסופו של דבר היא הלכה וכשהיא עוד בדרכה באוטובוס התקשר אליה
בשביל להודות על זה שהגיעה מרחוק רק במיוחד בשבילו,על זה
שהביאה לו את ההפתעה הקטנטנה שהוא כל כך אהב ועל הברכת-שלט ענק
שהכינה לו וסיפר לה על זה שאימא שלו מאוד אהבה את השלט והראתה
לכל מי שרק בא לבקרו מאז שהלכה וכמובן הבטיח לה דיסק שרצה לתת
במיוחד בשבילה.
את השיחה סיימו בחיוך כל אחד מהצד שלו,בשבילו היה מאוד נוח לא
לדעת מה הוא מרגיש פתאום אחרי שנפגשו,והיא הרגישה שהרגשות בה
סוערים.
כבר אחרי כמה שבועות דיברו ,על אותם דברים עמוקים שהיו מדברים
פעם ובסוף השיחה אפילו דיברו מעט על זאת שהייתה איתו לפני ועל
זה שהוא בדרך לשכוח אותה.
היא הרגישה שהדברים חזרו אחורה בתקופה,ושהיחסים ביניהם היו כלא
קרו מעולם.
ושוב הוא שאל אותה מתי היא חוזרת וכשאמרה שהיא החליטה לחזור
בסוף שבוע הקרוב אחרי ששלושה חודשים לא הייתה בביתה -חודשיים
אחרי שהייתה אצלו,אמר לה שתדבר איתו ושהם יפגשו כשהיא תהיה
בסביבה.
אבל כשהייתה בבית לא רצתה להשלות את עצמה או לפתח תקוות
שווא,רצתה שהוא יהיה זה שיזום ביניהם את הדברים,רצתה לפגוש
אותו בין האנשים,לא לקחת סיכון.
וכך היה ,בליל שישי החליטה לנסוע עם ידיד שלה לעיר הגדולה שם
הלכו לבית קפה הקטן שהיה כה מיוחד בשביל כל אותם חברים,בעוד הם
נעמדו בכניסה לבית קפה שמעה קול מאחוריה "אז מה אתם נכנסים או
לא?" הסתובבה וליבה החסיר פעימה, הוא עמד שם עם עוד שלושה
אנשים-2 בנים ובת.
והיא חייכה חיוך גדול והם התחבקו לשלום והיא שאלה לשלומו והוא
לשלומה,לא הרבו במילים הוא נכנס עם חבריו והיא וידיד שלה
החליטו להישאר בחוץ לעוד מספר דקות של דיבורים.
ליבה געש בתוך תוכה,היא כל כך שמחה לראות אותו היא כל כך
התגעגעה לראות את מראהו,לחוש את חיבוקו לשמוע את קולו ולהריח
את ריחו,אבל הרגישה כל כך מבולבלת ולא יכלה להביע את עצמה רק
געשה בתוך תוכה.
בעוד היא והידיד שלה נכנסו לבית קפה התיישבו בפינה,עיניה חיפשו
אותו וכשמצאו עיניה את מה שחיפשו קפא מבטה על מה שראתה.
עיניה החשיכו וליבה נשבר לאלפי רסיסים קטנטנים שגם הם נשברו
לעוד רסיסים קטנים,נשימתה נעתקה ועיניה נמלאו רגשות,שם בפינה
השנייה ראתה אותו,זה שאמר לה שהוא לא מספיק מוכן לקשר,אותו אחד
שהבטיח שהוא לא רוצה לפגוע בה-מנשק אחרת,ושניהם נראו שהיו
מאושרים,רצתה לקום ולומר לו את כל מה שחשבה באותה שניה אבל
גופה קפא במקומה ומבטה לא זז מהם,עצמה את עיניה לקחה נשימה
ארוכה וביקשה ללכת.
במשך כל הנסיעה לביתה הייתה שתיקה נוראית.

הוא לא ראה שהיא ראתה אותו,הוא והידידה שלו הכירו עוד בצבא
והיא חזרה איתו בליל שישי לביתו,וישנה במיטתו.
הוא הרגיש שאיתה הוא עושה דברים שלא עשה עדיין,"אחת שלא משעמם
איתה" כך כינה אותה באוזניי חבריו אבל זה מה שהרגיש כלפיה על
פני השטח,אבל עמוק עמוק בתוך לבו החביא את מה שרצה באמת לעשות
ולהרגיש.

"לא רוצה שנסתכל בעיניים ואז תבין"

בערב יום שבת החליטה לנסוע ולטייל ברחבי העיר בשביל להפסיק
לחשוב עליו,והיה מעגל ברחבה ,ברחבה המפורסמת ששם תמיד קרו
דברים וריקודים,ברחבה ששם היו נפגשים.
והכל מסביב ממשיך כהרגלו כשהיא גועשת מבפנים.
הוא היה שם רקד כמו שתמיד רקד והוא נראה הפעם טוב מתמיד היא
עמדה והביטה בו רוקד מבעד לכל האנשים שהיו שם,מבטה היה רק
אליו,מבט כואב ושבור שרוצה להבין מה קורה מסביבו,והיא ראתה שגם
זאת שהייתה איתו ליל אמש נמצאת ומבטיה אליו והוא אליה והם
התחבקו.
לפתע כשלקח קצת הפסקה מבטיהם נפגשו,הוא החל מתקרב אליה והיא
לקחה צעדים אחורה הסתובבה והחלה ללכת,לפתע אחז בידה והיא
הסתובבה אליו,והם עמדו שם בשתיקה אחת גדולה כשכולם מסביב
ממשיכים בדרכם,מבטיהם ננעץ אחד בשני-מביטים ולא אומרים
מילה,מבטה עצוב ומבטו בעזרת עיניו מנסות לקרוא אותה את מה שהיא
מרגישה אך לא מצליחות,נשימותיה מהירות,עיניה בוהקות ליבו כואב
ופניו מסמיקות,היא משחררת את ידה מידו שהחזיקה בה והוא החל
מתקרב אליה מהמרחק שהיה ביניהם והיא לא יכלה לזוז גופה קפא ולא
נשמע לה,עיניה הושפלו מטה ממבטו שבחן אותה מכף רגל ועד ראש
והעלה חיוך לעברה,ולחש לה באוזנה "בבקשה אל תהיי עצובה,כשאת
עצובה השמש מתכבה מאחורי עינייך" והיא עמדה שם קפואה מביטה
בעיניו לא מבינה מה הוא רוצה ממנה,באותה שתיקה שהייתה לאחר
שהפסיק לדבר התקרב אליה יותר,חיבק אותה והדמעות שהיו בעיניה
כבר לא יכלו שלא לצאת,באותו חיבוק ניגב את דמעותיה וליטף את
ראשה,עדיין לא אמרה מילה,ידו מנגבת את דמעותיה מלחייה ואז הוא
הרכין ראשו ונשק לה,והיא הרגישה מבולבלת כל כך ולא התנגדה,היא
כל כך התגעגעה למגע שפתיו לריח שלו ולמגע שלו.
אחרי אותו מגע שנוצר ביניהם הסתכל בעיניה והיא הסתכלה בעיניו
ושאלה אחרי דקה ארוכה של שתיקה "למה?",הוא לא יכל לענות לה
והוא הרגיש עד כמה עשה טעות כשנשק לה וכשהחליט שהוא לא רוצה
להתרחק ממנה,שהוא רוצה אותה בקרבתו למרות שהחליט שהוא רוצה
רחוק לפתע לקחה שני צעדים אחורה ושאלה אותו שוב "למה?" היא
הרגישה עד כמה שהיא מבולבלת היא לא הבינה מה הנשיקה הזאת מסמלת
ביניהם כרגע ,החלה מסתובבת לכיוון השני משאירה אותו מאחוריה
מתחילה ללכת אחורה לכיוון הסמטאות שבבירה ,היא לא הסתכלה אחורה
בשביל לדעת אם הוא הולך אחריה,היא לא הצליחה לשמוע אם קולו
קורא אחריה,רק הולכת בין הסמטאות הכל כך קודרות ושקטות,הולכת
ולא מבינה ,ראשה חדל מלחשוב מחשבותיה חדלו מלרצוץ,רק ליבה לא
הפסיק לפעום בחוזקה אדירה.
והוא שלא רצה להישאר לעמוד במקומו החל ללכת אחריה ,לא הבין מה
המשמעות של דבריו,והוא חדל מלהבין את עצמו או את רגשותיו,פשוט
הולך לכיוון שהוא מנסה לברוח אליו,הולך אחרי כל סמטה וסמטה
שהיא הולכת,אחרי כל פניה שהיא פונה ואחרי כל צעד שלה הוא
אחריה.
לפתע מחשבותיה חזרו אליה והדברים התרוצצו בתוך ראשה,היא הבינה
את מה שקרה ולא רצתה להפנים,היא התביישה שהוא,הוא זה שגרם לכל
כך הרבה כאב בליל אמש נשק לה והיא לא התנגדה,כשהסתובבה ראתה
בזוית עיניה אותו יושב שם כשחדל מללכת אחריה,רצתה להתקרב אליו
ושישבו וידברו,הוא נראה לה מבולבל מתמיד רצתה שידברו אבל
הרגישה מבולבלת מכל האירועים,החליטה שזה לא הזמן,הסתכלה
לכיוונו והשפילה מבטה,הוא הבין שהיא לא רוצה לדבר איתו כרגע.
כשהגיעה לביתה ישבה על מיטתה ,בהתה בקיר ולפתע אחרי כמה דקות
קמה לקחה את הגיטרה שלה בידה הוציאה אותה מהקייס שלה התיישבה
על מיטתה ובשקט בשקט ליטפה את המיתרים,והחלה פורטת על המיתרים
מנגנת שיר עצוב בעבורו,השיר התנגן מתוך ידיה מבלי שהרגישה
והמילים יצאו מתוך ליבה "אהוב יקר...הכל ידוע מראש ונשכח מהלב
שלאהוב אותך זה לשלם בכאב.."
היא לא הבינה איך הוא עכשיו עם מישהי אחרת.
היא נרדמה מבלי ששמה לב.
הנקישות על דלתה העירו אותה,בעודה פוקחת את עיניה הבחינה בו
פותח את דלת חדרה,נכנס פותח את התריסים בחדרה ומתיישב על קצה
מיטתה,התעוררה והדליקה את הרדיו שניגן שיר מוכר "...אולי היא
מתביישת אל תהיה כזה אדיש..."שרה הזמרת מבעד לרדיו הדולק,
"בוקר טוב לך" אמר לעברה,הסתכלה לכיוונו ושאלה "מה אתה עושה
פה? חשבתי שעוללת מספיק בעבורי,אני מבקשת ממך ללכת" הוא הסתכל
עליה ורצה לומר דבר מה ולא אמר ואז פרץ ברצף מילים שהיו בתוך
ליבו,
"אני רוצה לדבר איתך,לא רוצה שזה ייגמר ככה,לא רוצה בכלל שזה
ייגמר,לא רוצה להבין שכבר מאוחר מידיי,לא רוצה אותך רחוק" "אני
לא רוצה לשמוע יותר ,לא רוצה שפתאום תבוא ותייפה את הכל" אמרה
אליו בתוקפנות "למה לייפות,אני רוצה לומר את האמת,האמת שלקח לי
הרבה זמן לקבל אותה",והיא לא יכלה לשבת יותר על מיטתה
וקמה,לפתע הוא הושיט לעברה כוס תה עם נענע כמו שאהבה,והיא
חייכה לעברו ולקחה,זה היה סוג של סימן שאומר לו שימשיך לדבר
ולהסביר,התיישבה על הכסא בחדרה,והוא התיישב מולה והחל מספר לה
איך הכל התחיל,"היא ידידה שלי מראשונים,אנחנו מכירים כבר דיי
הרבה זמן,מעולם לא היה בנינו משהו ממשי,משהו רגשי אני
מתכוון,היא לוקחת חלק מאוד שטחי בחיי חלק שמאוד קל לי לקבל
אותו,היא פשוט הייתה שם כשהייתי שבור,כשהבנתי שאני כן רוצה
אותך חלק מחיי,אחרי שהבנתי שכבר מאוחר מידיי בשביל למנוע ממך
להיפגע,היא מילאה צורך שהייתי זקוק לו באותה תקופה ,ומה שראית
בבית קפה בליל שישי,אין לו משמעות בעבורי,רק מלהסתכל בעינייך
כרגע אני מבין עד כמה עשיתי טעות איומה,עד כמה הייתי צריך
לרדוף אחרייך באותו יום גשום כשנסעת ,עד כמה הייתי צריך
להשתחרר מאנשים שהעיקו עליי בחיי,עד כמה הייתי טיפש כשהלכתי
אחריה.." היא הסתכלה עליו בעיניה גדולות ואמרה "אבל בכל זאת
היית איתה נישקת אותה למרות שאתה אומר לי שהרגשת משהו אחר,אני
לא מבינה איך הרגש והגוף עושים ואומרים שני דברים כל כך
שונים,באותה שניה שראיתי אתכם ביחד ננעצה לי סכין בתוך הלב
וחדלתי מלהרגיש כאב שמושלך מכיוונך,חדלתי מלהבין כל מילה
שיוצאת מפיך מה שהיה בנינו אתמול נגמר בשניה שנשקת לי בשניה
שרדפת אחרי..."והוא בראשו לא רצה שמליבה היא תסלק אותו,"החיים
מציבים בפנינו מכשולים,כרגע עברתי מכשול שמוביל אותי למכשול
חדש,מכשול שמנסה להגיע בחזרה ללבך" היא קמה לעבר הרדיו וכיבתה
אותו.
והוא המשיך בדבריו, "אל תחדלי לחלום,דרך חלומותייך את רואה את
נסתרות העולם.בבקשה תזכרי את המשפט הזה" לא המשיכו לדבר הוא קם
לבש את מעילו ויצא מחדרה בצעדים שקטים מבלי להסתכל לעברה.
היא רצתה שהדברים יהיו יותר קלים בעבורה,בעבורו בעבורם,היא לא
ידעה מה היא רוצה להחליט או להרגיש.

"אל תחדלי לחלום-דרך חלומותייך את רואה את נסתרות העולם"

ושם מול המחברת שלה היא כותבת את כל מה שהייתה מרגישה,דברים
שלא יכלה להוציא מעומקיי ליבה-

"מסתכלת על הנר
הוא מטפטף
זוהר, בוהק
נראה שכולו מאושר
לפעמים רואה בו צורה
משנה צבעים
מתנמך לקראת סיום

מושלם מבחינתי
רק מלהסתכל עלייך
לראות את דמותך
את אישיותך האנושית כל כך
הטוב שבכולך
אתה מגוון
צבעוני לטעמי

טיפות זולגות ממנו
האם רע לנר שלי
רוצה לכבות אותך
שלא תיגמר לעולם
שתמשיך להיות שלי

הרוח גוברת
אתה מסתער
גועש, רוצה לברוח
להתכבות
אל תתכבה
אפילו בשבילי
גם כשנראה שאין לך עוד כוח
אני אצית אותך מחדש
אתן בך אמונה וכוח
כל יום מחדש

האם הנר שלי
בוכה בגללי
יודע הוא שזה לא בגללו
אלה בגללי

הנר הסתיים
ולא יידע עד כמה האיר לי בחיים
עד כמה היה האור
כשהיה חשוך ובודד לי
תודה לך נר יקר
תודה לך אהוב אחד."

סוף דצמבר הגיע והביא איתו שנה חדשה,עם בוא השנה החדשה וסיום
השנה הישנה היא החליטה להיות נועזת,היא התקשרה אליו "החלטתי
להיות נועזת ולהתקשר אלייך" אמרה איך שענה לטלפון, "אני שמח
שהשנה החדשה גורמת לך להיות נועזת, אפשר לחגוג ביחד את זה?"
שאל אותה,
"אפשרי,רציתי לומר לך משהו אז אולי עדיף שזה יהיה פנים מול
פנים" הם קבעו בפארק שבו נהגו לשבת לפני הרבה זמן כשרק התחיל
הקשר לבצבץ בין שניהם,מקום שבו היו מצלמים את האנשים שהיו
עוברים.

והוא כבר חיכה לה שם,היא עלתה עם השביל לכיוון מעלה והוא נראה
לה כל כך שונה,ראתה שוב את עיניו הבהירות,שהתגעגעה למבטן הסוקר
אותה כל כך הרבה זמן,והתגעגעה לחיוכו שצץ כשראה אותה עולה
לכיוונו צץ אור בעיניו שבהקו משמחה,התקרבו,רצה לחבק אותה אבל
היא לקחה צעד אחורה "קודם בוא נדבר ונראה מה קורה" הוא חייך
במבוכה והיא רצתה כל כך כן להרגיש את חיבוקו ומגעו,הם ישבו על
הדשא מתחת לסככה,רצה להחזיק בידה אבל רק הריח את ניחוחה.
"אז כמו שאמרתי לך החלטתי להיות נועזת היום" אמרה,"החלטת
לחיות?" שאל אותה "לא,אני תמיד חייה,פשוט החלטתי להיות נועזת
במילים היום" והוא הביט בה בשתיקה,"רציתי לומר לך שאני מרגישה
משהו שלא נעלם,הרגשות שלי פשוט קצת קיבלו גוון שונה,אני חושבת
שהתבגרתי,ושהבנתי שלמרות הכל גם אתה התבגרת לא מעט,אתה זוכר
שאמרתי לך שלא בא לי לתת למישהו שאני מרגישה כלפיו משהו ללכת?
אז אני מרגישה שכן נתתי לך ללכת ובאתי עכשיו להיות נועזת בשביל
להחזיר אותך אליי שתבין שאני רוצה אותך איתי שכן תמשיך להיות
במחשבותיי ושכן תהיה האחד שבשבילי"
הוא לא הגיב הוא קם ולקח אותה בידה ברקע נשמעו קולות
הבירה,מישהו ניגן בסקסופון שם רחוק,והם החלו רוקדים ממש
לאט,והוא אוחז בה ,והיא המשיכה לדבר בשקט בשקט כשראשה רכון על
כתפו,"אני יודעת שיהיו לנו תקופות לא קלות,ואני יודעת שבשלב
מסוים אחד מאיתנו או שנינו נרצה לצאת מהקשר הזה,אבל אני יודעת
שאם אני לא אבקש ממך להיות שלי אני אתחרט על זה במשך כל חיי,כי
אני יודעת בליבי שאתה האחד בשבילי" החיוך שהיה על פניו התרחב
והיא חייכה אליו,מביטים אחד בשני,הם לא הפסיקו לדבר על כל מה
שהרגישו,השמש והניצוץ שבו אל עיניהם וליבם פרח איתם,דיברו כל
כך הרבה שכבר השעה נהפכה מאוחרת,והוא ליטף את ראשה שהיה על
רגליו שניהם ישבו על הדשא ,הוא הציץ בשעונו ואמר לה "עוד 2
דקות!" "לא! השעון שלך מאחר עוד 30 שניות!" והם החלו סופרים
לאחור לכיוון השנה החדשה עם חיוך גדול על הפנים.

"הדבר
החשוב
הוא
הדבר
המובן מאליו
שאיש
אינו אומר"
צ'רלס בוקובסקי

:)
הערת המחבר-הסיפור הזה התגבש בתוך ראשי כבר דיי הרבה
זמן,התוצאה יצאה קצת רחוקה ממה שחשבתי אבל אני אוהבת את
התוצאה,הסיפור הוא חלק מסגירת מעגל בשביל עצמי בנוגע לקשר
אחרון שהיה לי קצת קשה לצאת ממנו,אבל היי הסיפור הזה כל כך עזר
לי לסגור כמה קצוות בליבי.