שוב אותו החדר, הכיסא, הקפה. אך ההרגשה שונה, אחרת. ואומנם
השתנו דברים מאז אותו חדר, עדיין הכיסא קצת נוקשה ומרירות
הקפה, ואני שוב נזכרת. אנשים חדשים נכנסים לחייך, ואתה מאולץ
לעשות הכל. הם מביאים איתם אושר, ואתה נשאר מיותם עם מכחול.
המילים לא הופכות ליצירות מופת יותר על הדף הגדול. האושר נוצץ
רק בעיניים, במבט העמוק, הכחול.
מאולצת להגיד דברים שלא מרגישה.
מאולצת לחשוב בצורה מקובעת, אבל חדשה.
מאולצת לראות את העולם בדרך וויתור וחמלה.
מאולצת לכתוב שורות כאילו מתוך הלצה.
מאולצת להתנהג כמו חייה כלואה.
מאולצת לנהוג כמו שאולי אף פעם לא הייתי עושה.
מאולצת לחיות, כי כולם חיים פה ואני לא שונה.
מאולצת לנשום אוויר, אך הוא - זוהמה.
מאולצת לפסוע על אדמה רעילה.
מאולצת לשים חיוך על פניי, כי אני "בריאה".
מאולצת לעזוב את העצבות מאחור, מתוך חובה.
חייבת לעולם הזה כל דמעה שנפלה.
ועם כל העצב שעוד נשאר בעמקי נשמתי, כבר לא כל כך בודד לי.
וכשביחד הרבה יותר קל להפוך כל דקירת כאב לחיוך. וכשביחד הרבה
יותר קל לענות בחיוב. וכשביחד לא מאולצת לחיות פה, אפילו רוצה.
וכן מאז שהוא פה אפילו שמחה. מאושרת, עם חיוך מטומטם. אנשים
אומרים שלא ראו אותי כל כך חייכנית כבר מזמן. ואולי כשביחד
המירמור יעבור, והעצבות תשכח. כי כבר הרבה זמן ביחד, וכבר לא
בודד לי כל כך...