[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
החיים בזבל

מצאתי את עצמי, בעל כורחי, שוכן בתוך פח אשפה ענק-ירוק. נובר
וממיין זבל מצחין. נובר ומרכין ראש. "היום", אני אומר לעצמי,
"היום אני קובר במו ידיי את כבודי". לך ותספר לחצי עיר שמה
שראו במו עיניהם, או שמעו ממקורות מהימנים, זה לא מהמקום הזה,
אלא...
יש דברים בגבולותיו של אדם החקוקים היטב בנימי נפשו. דברים,
אשר הם הרבה מעבר להבנתו ודרך חייו, דברים שלהם הוא מחנך
ומרביץ-תורה לילדיו. מפתח של 'עשר גרם  ברזל'. מפתח זה  'בית'.
ובית זה קורת-גג. "...דמיינו ילדים, שאיבדתם מפתח. דמיינו את
עצמכם הורסים יום על סדריו. שהרי זה פרט כל-כך קטן שקל מאוד
להשמיט מהיד או להניח במקום זמני. להבין כאילו מובן-מאליו,
שהפרט הזה ישב ויחכה, לחשוב שתמיד תזכור היכן הונחה פיסת המתכת
הקטנה הזו...". במחי יד מוצא אדם את עצמו בשאלת המיליון: "למה
זה קורה לי". אם זה מפתח לאוטו - אז פתאום מקורקעים, ואם זה
בית אזי עד להודעה חדשה אין בית, כאילו.
ילדיי ציטטו אותי במילים "תחנת-ביניים". כל אימת שאיבדו משהו,
חזרתי ואמרתי. כי יש חפצים שמקומם חייב להיות ברור, סופי
והגיוני. ללא שום "תחנת-ביניים". הם ציטטו אותי בגיחוך, שהרי
ילדים הם כבר בוגרים מאוד והם יודעים הכול. לעצמי ידעתי שדי,
אם פעם אחת קטנה יחוו חוויית אבידה של ממש ייהפך להם עולמם
לרגעים ארוכים. זה, רק-זה, יהיה 'בית-הספר' האמיתי לחינוכם.
האירוע יצטרף לציטטה הנלי"ת ותיווצר לה חכמת-חיים מטעם תורתו
של אבא. "אין להניח דבר בתחנת ביניים!" תורת ההיגיון הזה מצאה
לה הרחבה. כמו למשל נר וגפרור. אלה חייבים להיות בפינת מגירה
או מדף מוגדרת מאוד. שהרי רק ברגע של מכת-החושך שבו תיפול
עליכם עלטה פתאומית, רק ברגע שכזה ייבחן ערכו של שיעור. ועוד
כהנה וכהנה דקויות של טיפים חינוכיים לילדיי הונחלו להם היישר
מחכמת הרחוב של אביהם, הלא הוא - אנוכי. האיש המוצא את עצמו
שוכן-ביבים לעת מצוא, מחפש את אוצר-צרור מפתחותיו.
תמיד ראיתי את עצמי כאיש פשוט. כלומר, מעולם לא הייתי איש
מהודר של עניבות וחליפות. גם בליל כלולותיי דאז. זה אפילו היה
ממש לזרא בעיניי. אדרבא, אפילו באירועי חג הייתי על בגדי א' של
ג'ינס וטי-שרט, עטוי חולצה לא-מכופתרת. ככה. על נעלי ספורט.
הכול אמנם ממותג בגיבוי של איכות, שהרי מה ששווה כסף - עולה
כסף, וזה אף פעם לא חסר. אדרבא, הודות לריבונו המשובח-לטוב,
תמיד הייתי מסודר, שבע ומייתר מעניק וגם מיטיב לכלכל תכניות
עלומות שמא יקפצו. ותמיד, אכן קפצו.
מאידך אני בן למשפחה של הורים ידועי-שם. אח במשפחה ותיקה המונה
עשרה. צא וחשב את מכפלת אילן היוחסין. משפחה מוכרת. רובם
עוסקים בהנדסת-בניין לבתי תושבי העיר ואני עצמי חוטא ובוחש
גם-אני למקצוע הזה ו... זה מה-יש. קח אותי לסיבוב במרכז העיר
ותתחיל להתחלחל - אין לך אתי משפט רצוף אחד. זה אומר 'שלום',
השני ממש מתעניין-בשלום, השלישי גם פורט סתם-עניין, כאילו קבע
אתי פגישה. מתקבלת תמונה של איש שחצי העיר מכירים.
במעמד הזה של איש פשוט, מוכר ונחשב-למכובדות כלשהי, מצאתי את
עצמי בבור השופכין המצחין של פח הזבל של הבניין המשותף שבו
גרתי. בניין-משותף שעמד על ממש במרכז העיר. נוחות המיקום של
המרכז השוקק הזה הולכת לעלות לי כל כך ביוקר.
איחרתי לצאת את הבית בבוקר הזכור-לרע של אותו-היום, המונצח
הלזה. סדר-היום הכיל עניינים חשובים. פה ושם חיכו לי. הסלולר
שלי הכיל תזכורות מצפצפות ורוטטות, והנה אני בא. טבעת
צרור-המפתחות של עמל-חיי מושחל על אצבע מקופלת הסוגרת עליו מכל
משמר, שאר כל האצבעות אוחזות לשקית אשפה שתיכף תפגוש חברים,
ביד השנייה אחזתי לתיק ג'יימס-בונד. תיק מכובד. אולי
שוויצי-משהו, אבל רק בו מצאתי את עצמי כל-כך מסודר ומכיל
חפציצי דברים שתמיד חשובים. עטים עפרונות מדגשים מחשב וניירות
סקיצה, הכול מוכן למתבקש בן-רגע. גם מיטיב עם המשתמש וגם נראה
טוב ומכובד. איפה שיש סדר, שם יש גם מחשבה. ומחשבה זה שכל.
לפחות עד גבול סביר - זה לא-חולני.
רגל הקלאץ' דרכה באינסטנט-אקטיבי על דוושת הפח הירוק שגרם לו
לפעור את פיו למנת הזבל הקטנה שלי. תיכף יוברר לי כדבעי, שלפני
זה פיו של השטן המשטין. היד האוחזת לשקית עשתה את תנועת הקשת
לבליסטיקה של הטלת-כדור. והנה קלעתי בול. השקית בפנים. השקית
בפנים וגם המפתחות בפנים. אני לא יכול, גם לא מסוגל להסביר את
האנטומיה של תנועת האצבע שסגרה על חישוק הצרור. אני רק יודע -
עובדה! הסגירה הזו הייתה בוגדנית. לגמרי לא היה עוזר לי להבין
שהבוגדנות האמיתית הייתה של השכל שלי. איך לא הבנתי מראש שזה
לא מקום לצרור מפתחות. היום בעידן של שלט אלקטרוני, שבלתו אין
לך אוטו, קל מאוד להפיל בתנועה של 'אופס' את הצרור לשלולת מים
או כיור או... אסלה. אמרתי אסלה? ככה איבדתי לגריטה את מכשיר
הסלולר של בתי היקרה. טוב. מה תעזור חכמת-חיים ברגע הטיפשי
הזה, לפתחו של פח מצחין במרכז העיר, כשעבדכם מוכר מאוד לעוברים
והשבים. מצאתי את עצמי מחזיק את מכסה הפח פתוח לרווחה, בוחן
בפוקוס אמיתי תכולה של זבל. ובעיקר את החללים שבין החפצים.
איפה שהוא, זה ברור! איפה שהוא שוכן כל עמל-חיי. אלא, שהכול
הפך ל... מחט. כמחט בערימת שחת. שחזרתי לרגע שפתאום אין בית
ואוטו ואין לי משרד ובית הילדים ו... התחלתי לחשוב שכאילו אין
לי מפתח אז אין לי כלום. צרור ברזלים של מה-בכך, שהיה כל כך
מובן מאליו הפך פתאום למרכז חיי. עמדתי בין שתי העולמות עולם
מכובד של בני עירי ולעיניהם הבוחנות. ומאידך לעולם העניות של
מה שתיכף ייבחן כעולמם של הומלסים נוברי-אשפה ומלחכי-פנכה.
רגעים של חשבון נפש. אולי מדיטציה אולי יוגה, לא-ממש מכיר את
התורות הללו. אבל הרגשתי את עצמי מכין את גופי לטבול ברפש
הלזה. ורק הלוואי, אם כבר לטבול ולמחוק אולי את כבודי, לפחות
להצליח ולמצוא את המפתחות. שהרי גם להתחרבן וגם ללא הישג, מה
הועילו חכמים?
מלאכת הנבירה הייתה מבישה ומביכה. כמו שאני מליט-פנים, בא שכן
לזרוק את אשפתו. הביט לי במבט שואל: "הגם אתה ברוטוס?" ואני
כמו סופג את ביש-מבטו. והנה 'פגיון' נוסף מנקב עוד חור בבועת
הכבוד האישי-משפחתי שלי. כבודי גוסס למות. הנה קיסרות הכבוד
תיכף תמות. חשבתי לעצמי שאולי אסביר לו לאיש, אסביר לו שזה
כלום, שזה... מפתחות שנפלו. אפס, הוא לא שאל וחלקיקי השניות
חלפו ביעף, הוא נעלם ושתיקתי הותירה לו ללכת הליכת-רכיל.
לאמור: האיש ירד מנכסיו ונהיה תלוי בשיירי אחרים, אפוף צחנה.
אוי אלוהים. פתאום חשבתי שאם חמישה אחוז מהבהלה המבהילה הזו
הולכת לקרות לי, אזי עדיף שאני אעזוב את העיר. אוי איזה קלון.
מחשבה זו לצד מחשבות דומות אחרות תוך שאני ממשיך ומוציא שקיות
וחלקן נפתח ומתפזר. ואני לא רואה שמץ. אני מבין שהצרור הוא מסה
שוודאי הגיעה לקרקעית ואולי נתפסה בקפליו של איזה קרטון.
ופתאום כל חלק-זבל נעשה חשוב רק מפאת ה'שמא-פן-אולי' שם נמצא
המטמון. בתוך כך עברו עוד ועוד אנשים. ההוא מכיר, ההוא לא-מכיר
והלוואי ש... לא יכיר. ואני מרוכז בשלי. מפתחות! לא שהכבוד לא
חשוב לי פתאום. אלא שזה הפך לשולי יחסית. אני אמצא את המפתחות
ויהי מה. נובר ונובר הייתי, נחשף ערום-ועריה בוויטרינת העו"ש
של עירי.
הסוף הטוב והשולי של תקרית היום הלזה, היה שהמפתחות אכן נמצאו.
אפשר שהייתי מוצא לנחוץ לפרט לפרטי הפרטים כמה זה היה קשה ובמה
זה היה כרוך ואיזו ערימת אשפה הערמתי ומיינתי מחוץ לפח. ואיך
אני בכל גופי נכנסתי אל תוך הפח כאילו זה מבנה משכני. איך
גיחכתי שאולי תגיע המשאית ותפנה אותי כזבל, שהרי אני בזבל
ומסריח כמותו. אבל נעזוב. מציאת המפתחות היו אמנם העיקר. ואולם
לרגעים של כתיבת הקורה אותי, ירדה חשיבותם של פרטים אלו פלאות.
נותרה מחשבה עמוקה מאוד על מהות האדם ועל מושג הכבוד.
כולנו עוברים בתחנות של רכבות ואוטובוסים ונתקלים בכל קרן
זווית בתופעה של מה בכך, כאילו. בעניי עירנו. אנשים
מרוסקי-חיים רכונים לפחית או ממחטה לייחל למטבע נחושת שאולי
יקנה לו למסכן את לחמו. כדי שתיזון לחיות ותוכל להעביר ולשרוד
לילה קר אלי שחר חדש המבטיח הישרדות מחדש, כדי לשוב
ולחזור-חלילה, תרתי-משמע, על סדר היום הלזה. דמיינתי לחשוב,
כמה מעניין. שהרי האנשים לא נולדו לזה. לך תדע. חלקם אם לא
כולם נולדו כמוני כמו כולם. רק שגן השושנים של החיים לא הכיל
אותם. ומי בכלל הבטיח למי גן של שושנים. מי תקע כף לכך שאני,
את או אתה, לא ניחשף גם אנו לשאול התחתיות הזה?
נזכרתי ברגע שנכחתי באולם בית-משפט בסצנה חתוכה מהחיים. בתקופת
התיכון היינו כמה חברים בורחים משיעורים מאוסים אל בית המשפט
הסמוך. הנאשם טען שאין לו לשלם את חובו. והשופט הזכיר לו כי יש
לו בית משלו. "אבל", אמר האיש, "זה קורת הגג שלי".
"ומי קבע", אמר לו השופט, "מי קבע שרק לאנשים המוטלים
לקבצנותם, שרק להם מגיע להיות חסרי בית. אם רשלנותך מובילה
לכך, תתכבד להצטרף גם אתה אליהם!"
עברו לי בראשי מחשבות של חיים של הצלחה וכישלון והתרסקויות.
ומצאתי את עצמי כותב שיר על תחנה. תחנת אוטובוס, למשל, על
תכולת קבצניה. רק שטעיתי כביכול לכתוב תחנה ב'טית'. ולמה
כביכול? כי מדברים אנו על היטחנותם של חיים. וחיים חשובים כל
כך ובני-האדם נאחזים להם במיוחד ברגעי מחלות קשות מנשוא וברגעי
שפל תחתיות קשים, להשיג הישרדות של יום אחד נוסף, ועוד אחד ועד
אחד... כמחבקים את קרנות המזבח לבקש להתחנן על נפשם, רק עוד
יום. אהבת החיים... מושג שהינו שריר וברור כשהחיים יפים
ומתגלגלים לטוב. אך לפתחו ולבוקרו של אותו יום. לא עוד. הכול
הפך 'לא ברור מאליו'.
בהשראת האירוע הנ"ל מצאתי את עצמי רושם שיר. בו אני מבקש בסיפא
תפילה. רק שלא לזה הסייף, יובילו לי/לנו חיינו.


בטחנה

אנוש ים-אנוש. רצף רציף.
פיח ריאות. אוזן תירעל.
עין תעמוס, מסת ראות.

יפלס יאתר, דרך יאלתר.
מראות, בדידי נפל-אדם.
מעוכי חיים לבליית גופם.

אפרקדן, לקרנות זווית.
ישברו בר. ינמקו בר.
שקי-שרד. ישרדו.
שפוטי מעות.
-דמעות.

אל אלוהי, יחרף.
עדי כדיו. חרפה.
לקב באושים. יקוו ענבים.
בייש אחרית, לקוו ראשית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"נגעתי היום
באהבה שאינה
נגמרת,
עד שקטעו לי את
חוט המחשבה."


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/6/07 7:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה