אני מתעורר, רק כדי לגלות שזה היה אך חלום. חזון תעתועים בעל
ערב-רב של רגשות וחוויות, אך אמנם רק שיגיון כסוף.
לעתים אני מוצא את עצמי מתבונן בשחור הלילה של האופק. אין זו
עלטה נחרצת, אם כי באותה אפלה נסתרת קיימים חיים. על אותו רכס
חשוך שבו אני מתבונן קיימות נקודות אור; בתים מוארים שבהם
מתכנסות משפחות, תאורות רחוב המציפות באור את דרכי המשוטטים
ופנסי מכוניות מחוממות שבהן ישובים חבוקים אוהבים צעירים.
מנסה לעמוד על טיב אותן נקודות ויכול אך לשער בלבי מה טמון
בנדבכי חודי הסיכה המאירים, המרוחקים.
האפשר שהאם העמלה במטבח מדירה מדי פעם את פרצופה המחייך משקידת
העבודה אל החלון כדי לבהות בעמימות המרחק המבטיח?
האם יצורי הלילה, חובבי המשתים והחיים הטובים, נותנים מדי פעם
מנוחה לפיהם ולאוזניהם ויוצאים אל שקט הליל על מנת לאפשר
לעיניהם לתור אחר מקום שליו באופק?
הייתכן כי אף בחמימות החיבוק ומשען ראש על כתף, מבטה של האהובה
הצעירה נע ונד בחשאי אחר דבר שרק לבה ידע?
כוח אדיר טמון במבט. עוצמה המסוגלת להעניק או לגזול חיים.
בהתבוננותו של האדם בלבד ירכיב הוא את עולמו.
ישנה עייפות בגשם. משהו בצורה שבה הוא מחלחל באטיות במורד לחיה
הסמוקה של נערה יפה.
התנפצות כבדה של טיפות מאובקות על זגוגית המכונית מותירה אחריה
נתזים המרמזים על דבר אחר לגמרי - רסיסים מעוותים מתקופה
עתיקה, ממקום שונה, ללא מכוניות או נערות יפות. מקום שבו
התרחשות בלתי פוסקת של מלחמת דמים מיוגעת מטלטול חניתות וכריתה
של ראשים.
חורף מקפיא וגשם ממטיר, והרי עוד ברייה מתהלכת בעיר.
והנה הטיפות מן אל על הן יורדות, לאט אך לבטח על שער הבריות.
מזקיק ועד חוד שם שלטון הלחות, ראש נשמט לפנים - רטיבות או
עייפות?
ישנה עצבות בעצם. משהו בגימוריה שיוצר מחזה עגום. קימור הבעת
הפנים המדוכדכת של ילד קט, נושא שפתיים מעוגלות לכיוון לבו,
שכן משם חושבים הילדים. לא עולה על דעתם לשאת חיוך מזויף
המתקמר אל המוח, הרי משם חושבים המושחתים.
ניגוד צבעה הבהיר, לעומת אדמת קבורה אפלה, מחוויר.
הלך רוח שחור בעת צפייה באיבר, מחוסר גידים ועור.
מחשבה כה קודרת על תפקידה של העצם בתקופתה האחרת.
ההוכחה לאמיתות המוות. היא נמצאת בבסיס גופנו.
ישנו חושך באור. אותן נקודות שחורות שנראות לעתים בעת הסתכלות
ממושכת על מנורה מאירה.
פינות אפלות שאליהן לא מגיע האור, זוהרו הנצחי מעולם לא פגש
בהן. פינות שבהן איש מכה את רעהו, בן על אמו ואב על בנו.
טיפות הגשם המאובק הותירו חותם מוכתם ולא מוגדר על חלון
המכונית. זהו כתם עיקש, אשר לא מתיר לקרני השמש לחדור במלואן
מבעד לזגוגית. יד הנערה היפה, שעתה אוחזת בהגה, מוצלת על ידי
אותם כתמים ונראית כמנוקדת. אילולא פניה היו כה זכות, עורה כה
צחור ושערה כה חלק, ניתן בקלות היה לדמות שידה יד אישה זקנה
היא. כחושה, מובלטת עצמות נושנות ומלאה כתמי זקנה. ישנם כאלה
אשר חוכמת השיבה קיימת בהם מינקות.
אני עוצם את עיניי ונותן מנוחה למוחי. עת סגירת המאור החיצוני
ופתיחת המאור הפנימי - כאן הכול אפשרי, אם רק ארצה.
בשעה שבה עפעפיי עצומים, אוכל לדמות מולי את כל משאלות לבי. כל
עוד לא אפקח עיניי, התשוקות הללו יתגשמו.
נותן למוחי להיסחף, להתערפל, להירדם. בחלומותיי, אני מדמיין
שאקום אדם מאושר.