הדרך מבית הקברות לבית המשוגעים הייתה קצרה. אי שם בין שער
הכניסה לבין בור הקבר עשתה את דרכה לעבר אי השפיות. ידעה שכך
יהיה. כמעט בהתמכרות צעדה אל הבור, מודעת רק לקצב צעדיה ולריח
האדמה החפורה. אבנים קטנות מילאו בורות מלבניים בתוך מוחה. חשה
בכובד הממלא אותה עם כל צעד. בכל זאת צעדה בקצב קבוע. על שפיץ
הקבר התמוטטה כגוש עפר גדול, ממלאת בנוכחותה את תחתיתו. שם
למטה הרגישה שלווה גדולה, כובדה המעיק מצא משען ועיניה שוב לא
שוטטו אלא קובעו אל מלבן האור שמעליה. חיכתה. הלכה והאפילה כמו
השמים שלה שגבולותיהם הברורים תחמו את מקום משכבה.
כשהוציאוה היה מבטה גדול כמו העולם וצבעה חום. ידעה כי אחת היא
עם האדמה, תחתית לכל הדברים. שוב לא חשה פצועה למראה הקברים
הפתוחים. אלף מלחמות לא יוכלו לה. יציבה הייתה כיבשת ורכה
כענן. מלוכדת בכוח משיכה וסובבת בעולמות גדולים.
הדרך מבית הקברות לבית המשוגעים הייתה קצרה. שם בלב אי השפיות
עמדה, כגוש סלע ענק תחת השמים, עצם כבד ומחריש. ירח שלם עמדה
כך, הולכת ומצטמקת עם הימים, נחרשת סדקים עמוקים. עשבים עלו
וצמחו בין רגליה וציפור מקננת בשערה. פראית הייתה ודוממת כצוק.
בסוף אותו הזמן מתה.
הדרך מבית המשוגעים לבית הקברות הייתה קצרה. בחבלים הורידו את
גופתה אל תחתית הבור, בעפר כיסו ובאבן חתמו. נשימה גדולה עמדה
באוויר.