חייל נולד והוא מספר. וזה בסדר, כי כולם מספרים.
חייל אוכל את ארוחת הבוקר הראשונה שלו במדבר, ומסביבו מספרים.
חייל רץ בבוץ ושובר את הקרסול, וחבר, חייל, מספר, חובש אותו
בחולצת המדים הספוגה מזיעה שלו וסוחב אותו הלאה על הגב החשוף,
זיעה של אדם ניגרת על גבו.

ועם הזמן המספרים הופכים לפרצופים והפרצופים בבית הופכים
למספרים והחייל מבולבל. כל מי שמסביבו, כל חייל הופך לחיים שלו
והחיים שלו שייכים לכלל. הוא לומד לחלוק ולדאוג ולפחד כפול
עשרים-ושתיים.

וביום החייל שומר, או יורה בנשק, ובערב הוא יושב על הדרגש שלו,
ומנסה לשכנע את עצמו עם קלסר צבאי ועט שהוא עדיין אותו האדם עם
אותן המחשבות, אבל הוא נכשל. החייל מצליח לפגוע במטרה, ולהיכנס
לכלא בשביל חבר, ולהסתער על גבעה, ולתפעל מעצור, ולהכווין טנק,
ולנווט להצטלבות הנחלים, אבל הוא כבר לא יכול לכתוב לעצמו
בקלסר הצבאי ההוא, שהוא אותו האדם, או אותו המספר, שהיה לפני
שנולד.

והחייל מדחיק, בשביל החברים, את העובדה שהוא השתנה והתעקם,
כאילו היה נגמ"ש שספג טיל, או צלע שנסדקה, או סתם נייר שהתקמט.
ואולי גם החברים מדחיקים בשביל החייל, ואף אחד לא יודע אם זה
רק הוא שמדחיק או שפירמידת המספרים הזאת תתמוטט יום אחד ותחשוף
בשר חי, חי באמת, של בני אדם.

אף אחד לא יודע, אבל כולם מוכנים, לכול, כי המימיות והמחסניות
מלאות והקנה מצוחצח והכושר בשיאו, ואולי, לכלום.

ואף שנדמה שהוא יכול רק לירות ולזחול ולסחוב ולהביא תהילה
לאלופים שלעולם לא יפגוש ולהקריב ליטרים של דם בשביל שרים שהיה
צעיר מכדי לבחור, החייל יכול גם להרגיש, אבל כבר פחות.
הוא יכול להרגיש נשק קר בתוך שק השינה שלו וגוף חם בשק השינה
שלידו, וזעקות כאב של חבר, שהוא מרגיש בגופו שלו, כי האוזניים
כבר חדלו מלפעול תחת הפיצוצים, והן אינן תקינות יותר.

והדם ההוא זורם בגופו בחוזקה, והוא רץ ורץ והכל שונה.
החייל אינו שומע ארבעים וארבעה צעדים שמלווים אותו בבוץ, וגם
אינו מרגיש אותם, והנשק והאפוד והתרגול והכומתה והכבוד והקסדה
אינם מגנים עליו יותר.
והחייל מוצא את החבר ההוא, כבר תאום נפשו, אחרי דקות, או ימים,
ועכשיו הוא מוריד את חולצתו, מניח אותה עליו ואומר לו מילים של
נחמה, נותן לזיעה שלהם, ולדם ההוא, להתערבב.

והחייל חוזר מהמלחמה, ואין לו כלום בעבר או בהווה. ובעתיד, הוא
יודע שיוכל לסחוב, ולרוץ, או לכתוב, או לאהוב, מה שרק יבחר.
אבל הכול יהיה חיוור בחייו, חסר פיגמנטים בסיסיים בגלל הצל
הגדול, כי למרות מה שכתוב בעיתון, גם הוא, שוב, מספר.