[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כמעט אולי
/
הדרך לאושר

"שליחת ההודעה נכשלה"
"אני לא מאמין", צעקתי והבטתי למעלה כשהגשם המשיך לדפוק על
החלון.
שנה שלמה של סבל הייתה דרושה לי כדי לאזור אומץ ולהתוודות על
הרגשות שלי אליה ופתאום הפלאפון החליט להתקלקל. "אולי זה
לטובה", מלמלתי לעצמי, אחרי הכול היא באמת יותר מדי טובה
בשבילי. אהבתי אותה, אהבתי המון, אבל תמיד התביישתי לספר.
החלטתי שאני חייב להגיד לה מה אני מרגיש, אבל בארבע עיניים.
שמתי את הקפוצ'ון על הראש ויצאתי לבית שלה בריצה. ראיתי איך
השמש מתחבאת מתחת לאדמה ומסתירה את קרניה החמות ממני. הקפוצ'ון
לא עזר כל כך, טיפות הגשם המשיכו לזלוג מהעננים וכולי נרטבתי.
עברתי את הכביש בריצה ובנס לא דרסה אותי האמר צהובה שנסעה
במהירות מטורפת. מיד אחרי שחציתי את הכביש ראיתי כלב בחצר אחת
רודף אחרי הזנב שלו. חשבתי לעצמי "איזה פתטי, באמת מאמין שיש
לו סיכוי". המשכתי עם הדרך ולקחתי את הפנייה ימינה. פתאום
נזכרתי שהפנייה שמאלה יכולה לקצר לי את הדרך אליה. הסתובבתי
חזרה ופניתי בקיצור. חשבתי בלי הפסקה על מה אני אגיד לה ואיך
אני אסביר לה מה אני הרגשתי כל הזמן הזה, עד שפתאום דמות קטנה
משכה את תשומת לבי. חמישים מטרים לפניי עמד ילד קטן, אולי בן
10, לבוש בחולצה קצרה למרות הקור המקפיא. הוא היה יציב כמו פסל
ונתן לגשם לבכות עליו, כאילו הוא לא מרגיש אותו. עברתי לצד
השני של המדרכה והמשכתי לרוץ. הגשם התחזק והרגשתי שהוא שורף לי
את הידיים, התעלמתי ממנו ודמיינתי את הפנים שלה. רצתי מהר
יותר. עברתי כבר יותר מחצי דרך, הבטתי לכוכבים וחייכתי לעצמי.
נזכרתי בפעם ההיא ששכבנו על הדשא והיא אמרה לי כמה שהיא רוצה
להיות כמותם. אני לא יודע איך, אבל איכשהו העמוד הזה הגיע לשם,
נעמד לי באמצע הדרך לאושר ושיטח אותי לרצפה. האף שלי קיבל מכה
חזקה, נגעתי בו והתחיל לרדת ממנו דם. קמתי על הרגליים, קצת
מסוחרר, אבל אסור היה לחשוב על הכאב, הייתי חייב להמשיך, היא
חיכתה לי. הגעתי לרחוב שלה, המילים מתבלבלות בראש והרגליים
בשלהן, מוכרחות להמשיך לזוז. מרחוק כבר ראיתי את החלון של החדר
שלה, והפרפרים הציפו לי את כל חלל הבטן. פתאום צלצול. זזתי
הצידה מתחת לגגון של חנייה. זאת הייתה היא. "היי, מה קורה?"
שאלתי, מתרגש כולי מצירוף המקרים. "הכול בסדר", ענתה בקול
משעמם. "תגיד, אתה יכול לשלוח לי סיכום למבחן בהיסטוריה?" שאלה
בזמן שהדם המשיך לרדת מהאף. "לא אמרת שאת מכינה סיכום היום
בערב ושולחת לי?" שאלתי ונשענתי אחורה על המכונית שחנתה. "אני
לא יכולה בסוף. אני עוד מעט יוצאת עם איזה מישהו", היא הסבירה.
"יוצאת עם מישהו?" התיישרתי ולא הבנתי במה מדובר. "כן, כבר כמה
שבועות. חשבתי שסיפרתי לך. הוא ממש נראה טוב ונראה לי שזה יהיה
רציני." הרגשתי את הרוח חודרת לי לתוך הגוף ועוצרת לי את
הנשימה. מתקשה לקבל את דבריה אמרתי לה בזיוף "איזה יופי! אני
מקווה שיילך לכם טוב". "טוב, נו מה עם הסיכום?" היא שאלה בחוסר
סבלנות. "כן, עוד רגע, אני צריך לעשות משהו." "אוקיי אני מחכה
לך, ביי."
פעם חשבתי שאירוניה מצחיקה, אפילו משעשעת. טעיתי, אירוניה
הורגת אותך לאט ונהנית מזה. פתאום ראיתי אותה.
הסתכלתי לה לתוך העיניים והבנתי שזהו, זה נגמר באמת.
הלכתי לאירוניה ותקעתי לה סכין בגב. היא מצצה לי ואז הלכתי
לבכות בפינה, לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכבוד: הזה
שמאשר את
הסלוגנים.

הנדון: הצעת
נישואין.


הנני מוסרת לך
בזאת הצעה זו
להתחתן עם אמא
שלי, הזקנה, כך
שיהיו לי
פרוטקציות
באתר.

תגובת מערכת:
זקנה זקנה או
יפיפיית עבר,
מסולקנת, שמורה
היטב שיודעת
היטב את המלאכה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/6/07 12:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כמעט אולי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה