כמה אוויר;
אומרים אפשר לכתוב
רק כשמרגישים עצובים.
אבל בעצם אפשר להיות מרוכזים
רק כשחשים בטוחים
דמעות על אבי מהולות
בריחות המוסכים
שתמיד עלו מבגדיו,
דמעות
על כל העוולות והאומללויות
בוקעות,
דווקא כשזרוע מגן מסוככת
עליי
בין העצים הירוקים מתגלה,
באמת ניתן לקרוא לזה 'בית',
עם כל האותיות בפנים.
פסנתר, מדפים עמוסים ספרים
ה כ ל.
אפילו ההורים שלך באים לבקר.
(ועל השביל אמא משליכה
קקי של כלב שהילד אסף
ולבעלה אומרת
"זה הכי רחוק שאני מגיעה")
זה הכי רחוק שאני הגעתי:
אידיאל צורני של חיים בורגניים נוחים,
עם משרד ועצים ואשה וחיים,
(מעבר לחלון יש גן ילדים)
ואור שמש פורץ, חלונות רחבים,
האוויר זורם חופשי,
כמה אוויר. | 