"Gone, with Kool G Rap in the tape deck"
אנחנו בונציה, והיא אומרת, "על מה אתה חושב?" ואני אומר,
יופי, חושב על כמה אנו רחוקים מקיבוץ הבניינים והשדות היבשים
של עין השופט, האופק חסר העצים של תשוקות מושתקות של גברים
שיכורים ורומנטים מספיק כדי לבכות פחות או יותר בשקט בקצהו
המוחשך של הפאב מתוך, אלא מה, בדידות, כלומר הכאב של תשוקה
מסוכלת אל, במילה אחת - יופי.
או יותר נכון העדרו, ואני מבין שום שמעולם לא שמעתי גבר
במשפחתי משתמש במילה הזו אלא אם זה היה על מכונית או כדורגל.
האור מהתריסים הואנציאנים, הסתיו, האור החולוני שמוזג את עצמו
לשולחן באותה שבת, הוא מה שאני נזכר בו כעת, כי הוא היה יפהפה.
למרות שבזמנו לא הייתי אומר את המילה, יפהפה, כשכל כך הרבה
רגעים נשכחים אבל עולים שוב בהתקוממויות ובריכות של אור, יפים
כשלעצמם, אבל יפהפים כשהם מתמזגים עם הזכרון. האור נשען כנגד
השולחן שאמי ערכה, כנגד הכסא הריק ליד אחיי מול החדר עבודה, שם
עבדתי שעות עם אבי בכל אחר צהרים בבריכות של אור עם גברים
שידעו את המשמעות האמיתית של עמל וכסף ודברים אחרים וקשים
ומעולם, פשוט לא, השתמשו במילה יופי.
ואני רואה אותם בבתיהם בקצה הערב, בשתיקה הארוכה של החדר,
פונים לבסוף לנשותיהם, נוגע בשיערה מבלי לדבר, שיער שנופל על
כתפיה, מרים (ידיים למעלה) את הכותנת הלבנה מגופה כשהיא פורמת
את חולצת העבודה, עמוסה בזיעה ובריח של היום עד ששניהם ערומים
ומתחילים לגעת אחד בשני
בכוראוגרפיה של תנועות מוכרות - היא נוגעת בחזהו, הוא מלטף את
שדיה - והוא לא יכול להשתמש במילה "יפהפיה", כי הוא לא יכול.
והיא לא אומרת זאת מפחד שהמילה תביך אותו או כל גבר אחר
שהכירה, למרות שזו בדיוק המילה עליה אני חושב שאני עומד מול
דויד של דונאטלו.
"על מה אתה חושב?" היא שואלת שוב, ואני מתחיל לספר לה על אחר
צהריים אחד בחולון,
על משהו שמעולם לא הזכרתי, ואנו הולכים לחלון בו האור המשתנה
פושט זוהר, והעיר זוהרת כמו קילומטרים של חיטה בשדה, הבניינים
הרחוקים מחכים לתורם, באותה דרך, אני אומר לה, שהאור בעין
השופט היה פורץ בלהבות בסוף יום סתיו, ביופי.
